השנה שלחנו את ילדינו (אריאל, כיתה ב' ואמילי כיתה א') לבית ספר דמורקטי!
כל החברים ובני המשפחה הרימו גבה (ואחת מהם הרימה אפילו שתיים)
אכן, החלטה משונה, מעט פלצנית, אולי ייחודית ובעצם, מה הסיפור?
התלאות שלפני
הסיפור הוא כזה…
אני אמא לשלושה ילדים, שניים מהפיסקה הראשונה והשלישית, אלה, בת שנתיים וחצי.
נשואה לניר (35), בעלת תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה, מנהלת גן ילדים פרטי בנווה צדק, ת"א.
מאז ומעולם הייתי מוקפת ילדים, אני מאמינה גדולה בחינוך (יותר מאשר בלימוד מקצוע כזה או אחר), אוהבת לכתוב, לקרוא ולשוטט באופניים ברחבי הארץ.
אחרי שנים רבות בגן ילדים עירוני רגיל, בננו הבכור עמד לעלות לכיתה א' ולהשתלב במערכת החינוך התל אביבית.
חברים משכו אותנו למבדקי קבלה לבית ספר ייחודי, בית ספר אמנויות ואנחנו נסחפנו עם הזרם והצלחנו לעבור את המבדקים ולהתקבל לבית הספר הנחשק (כמובן שגם ביקרנו בבית הספר האזורי הרגיל, בלפור, אך נשארנו עם טעם חמצמץ של אכזבה מהמבנה האפור ומהצוות העייף שהסתובב לו במסדרונות).
אריאל התחיל את לימודיו בבית הספר המיוחד אך מהר מאוד הבנו שזה אינו המקום בשבילנו. הפריעו לנו העיניים הכבויות של רוב הילדים, בעיקר אלו שמנגנים בארבעה כלים, משתתפים בלהקת המחול הייצוגית, יודעים בע"פ חיסור וחיבור עד 1000 ונקראים ראשונים להשתתף בכל הצגה ומחזה של מגמת תאטרון (ובעצם הפריעה לנו גם תקרית קטנטנה שבה חטפה מנהלת הצהרון נקניקיה מידיו של אריאל ממש לנגד עייני בתואנה שהוא אינו רשום לצהרונית).
וכך סחבנו עד סוף השנה בבית הספר האמנותי הזה ושוב עמדנו בפני הכרעה: מה עושים בשנה הבאה בה אריאל עולה לכיתה ב' ואמילי מתחילה את כיתה א'
נדדנו כמעט בין כל בתי הספר בגוש דן – מונטסורי בחולון, אנתרופוסופי ביפו, בלפור שוב עלה על הפרק אבל לא הצליח לשנות את הרושם הראשוני אחרי פגישה עם היועצת והמנהלת ומצאנו את עצמנו אובדי עצות.
רושם ראשוני והתלבטות בצדו
על החינוך הדמוקרטי ועל בית הספר "קהילה" שמענו כבר מכמה בוגרי הגן שלי אך לרוב עלה שמו של המקום כדוגמא למקום שבו ילדים לא לומדים ומשחקים כדורגל בחצר מבוקר ועד ארבע.
החלטנו לבדוק בעצמנו! קבענו פגישה עם ניב, המנהלן הראשי והגענו לשמוע על בית הספר.
את פנינו קיבלה חצר די מוזנחת, כיתות שנראו כמו חושה בסיני ואווירה כללית משוללת אסתטיקה.
כבר כמעט שסבנו על עקבנו ורצנו למלא טפסי הרשמה בבלפור אך החלטנו להישאר עוד קצת. מסביבנו התרוצצו ילדים אנה ואנה, רובם מחויכים, ריצתם משוחררת ומלאת בטחון ולא הצלחנו להבין איך הם מתנהלים עם הכאוס הזה מסביב (נוותר כאן על תאור קירות חצי צבועים, כבלי חשמל שעוברים באופן דוחה צמודים להם לתקרה בכל מסדרון ועוד מיני זוועות).
התיישבנו בחדר (ריפודי כסאות קרועים) מול ניב ושמענו מה בפיו.
האמת? כבר בחמש הדקות הראשונות התחילה להיסדק אצלנו החומה השלילית שצמחה לה במהלך הסיור וככל שהוא דיבר יותר ויותר, היא הלכה והתמוססה במהירות.
לא אוכל לפרט כאן את המשנה הדמוקרטית על בורייה, אוכל רק לציין שאפשרויות הבחירה של הילדים הן רבות, היחס לילדים הוא קודם כל מכבד ואחר כך גם שוויוני, שניב בעצמו עשה רושם של בחור אינטליגנטי ונטול פוזה, שפתו רהוטה ותקנית ודבריו הגיוניים ופשוטים להבנה.
לאחר שנואשנו ממציאת מסגרת טובה ואיכותית לילדינו, החלטנו שזה המקום הסביר ביותר מבין האפשרויות האחרות. נדרשו לנו שבועיים של התלבטויות והתחבטויות בהקשר התחזוקתי של המקום, היה קשה מאוד לחשוב על ילדינו שוהים במקום מוזנח שכזה מידי יום ובכלל, מה זה אומר על ההנהלה? על בית הספר?
תחקרנו ודרשנו תשובות מכל מי שהכרנו בבית הספר הזה ובסופו של דבר התקבלה ההחלטה: אנחנו מצטרפים!
תחילת הדרך
כמו מים לנפש צמאה, היום הראשון בבית הספר עלה על כל הציפיות!
טקס קצר וצנוע, כמה מלים ארציות של דינה המנהלת, שיר שמנגן לו יונתן המורה למוזיקה בגיטרה, ברכות ושער של פרחים לילדי כיתה א' והרגשה אמיתית של "כאן אנחנו מנסים לעשות טוב".
ועם ניגונו של השיר, הרגשתי איך לאט מתרחב לי הלב, בבית השני כבר בכיתי (זה קורה לי תמיד באירועים של הילדים) ובפזמון הצטרפתי למאות המזמזמים "לא פעם זה קשה, אבל פשוט מילה אחת, מייד עושה לי טוב" וחשבתי כמה נכונות ומתאימות המלים האלו כמעט לכל סיטואציה בחיים…
עברו כבר חודשיים, כמעט שלושה. קשה להתרגל, מוזר להשתלב.
הילדים מחולקים ל"קבוצת חונכות" שהיא קבוצה של ילדים מאותה שכבת גיל (בין 10-20) ולהם חונך אחד. החונך הוא הדמות המרכזית עבור הילדים, הוא זה שעוזר להם לבחור מערכת שיעורים, מסייע בהיבטים החברתיים וגם מהווה איש הקשר בין ההורים לבית הספר. בתחילת השנה חולק לילדים "ידיעון" ובו מידע על השיעורים השונים שאפשר לבחור ומידע כללי בנוגע למיקום ומועד השיעורים (Bidding בשפת האוניברסיטה).
ב"מרחב א ב ג" שם שוהים הילדים וחונכיהם מרבית היום אפשר למצוא ספרייה מרשימה, משחקי הרכבה, משחקי קופסא ועוד אלמנטים שמזכירים גן ילדים.
אין לילדים "כיתת אם" ומחנכת ראשית, הם יכולים לבקש להחליף את החונך אחרי חודש של התנסות והם מחויבים למערכת השעות שבחרו.
יש הורים שמתעקשים על לימודי בסיס – חשבון , עברית, אנגלית וכו' אך אנחנו דווקא מהרפויים יותר ומעדיפים שילדינו יקדישו את זמנם להבנת המקום וליצירת קשרים חברתיים חדשים…
בבית הספר ישנם חוקים אותם מנסחים חברי הוועדות השונות (המונות ילדים, צוות והורים), ילד שמתנהג באופן שאינו הולם מחויב להגיע לבירור ולהסביר את עמדתו, אלימות (פיזית כמו גם מילולית) אסורה, כמובן, בתכלית האיסור. הילדים שלי נהנים שם מאוד!
הם עדיין משקיעים את המאמצים שלהם בצד החברתי (ללא תוצאות משמעותיות עד כה), משתתפים ברוב השיעורים שבחרו (ביניהם יפנית, מחול, מקהלה ושיעור "מה מעניין אותי"? במהלכו חקרה אמילי… שיניים של דינוזאור!)
הספרים החדשים נרכשים ע"י בית הספר וניתנים לילדים ללא תוספת תשלום, הלימודים בסה"כ רגילים (ספרים של מט"ח) ומותאמים לרמת הילדים יותר מאשר בכיתה בבית ספר רגיל שם לומדים עברית, חשבון ומדעים בכיתות האם והרמה היא אחידה.
עדיין אני מרגישה שיש שם לעתים חוסר סדר בסיסי, הייתי גם מעדיפה פיקוח והכוונה הדוקים יותר מהחונכים האישיים אך אלו הדברים היחידים שהייתי משנה.
הצוות קשוב, נעים, איכותי וחדור ערכים ואהבה. הילדים מרגישים רצויים ומכובדים ועל כך אין מאושרת ממני!
בלילות תוקפות אותי המחשבות, האם הבחירה שביצענו תהיה נכונה לטווח הארוך? מה המשמעות של לימודי בסיס כבר בכיתות א', ב' ומה אם אנחנו מפספסים ובגדול?
ממשיכים להתלבט…
חברים רבים וגם הורי הילדים בגן שלי חוקרים ושואלים, חלקם בעלי נטייה שלילית מיסודם, חלקם שוקלים לשלב שם את ילדיהם כבר בגן חובה מתוך מחשבה להשאיר את הילדים בבית הספר בשנים שלאחר מכן ואני ממשיכה להתלבט אתם ביחד, לעתים בקול, לעתים עמוק בלב.
אז מה השאלות? ומה התשובות לאותן שאלות?
מה אם הילד לא יידע לקרוא עד הצבא? אולי. אך רוב הסיכויים שזה לא יקרה. ילדים הם חקרניים וסקרניים מטבעם, הם נוטים לשאול שאלות רבות והשפה העברית ובעיקר הפונטיקה מעניינת אותם כבר מגיל הגן. אני מגלה פעם אחר פעם, הן עם ילדי הגן והן עם ילדיי שלי, שהסביבה מרתקת אותם ומגרה להם את יצר הסקרנות. הם שואלים "מה כתוב כאן" כשמקבלים משחק חדש עם הוראות, כשרוצים לשים ציור במגירה האישית בגן עליה רשום שם הילד ומה יותר כיף להם מאשר לפענח את הכתב הזה בעצמם? מעבר לכך, יש כאן גם עניין חברתי. מה פתאום שהילדים מסביב ידעו לקרוא ולכתוב ואני לא? תחרות בריאה היא אחד הגורמים המשמעותיים ללמידה במגוון תחומים בגיל הרך.
2. מה אם ישעמם לו בשעות החופשיות בבית הספר? משעמום עוד אף אחד לא מת. השעמום יכול להיות גורם מצוין לפיתוח מיומנויות חברתיות, להתבוננות פנימית וללמידה מתוך צפייה בסביבה. אני זוכרת שעות פרטיות ורבות של שעמום בתור ילדה במושב ואני זוכרת כמה יצירתיות הביאו עמן אותן שעות, כמה דמיון הן טמנו בחובן וכמה קסם היה בלהיות לבד. היום, בתור אמא, אני מייחלת לכמה דקות של שעמום מהזן הזה. בהקבלה לבית ספר רגיל – מתי נשאר שם זמן לילדים לחלום, להתבונן מהצד, ללמוד את מה שמעניין אותם באמת?
3. מה אם ההבדלים בין הבית שמתנהל באופן לא דמוקרטי ובית הספר שמתנהל באופן דמוקרטי יגרמו לבלבול וחרדות אצל הילדים? נו באמת… האם ההתנהלות בגן הילדים ובבית זהה? האם כל מורה זהה לעמיתיו בחדר המורים? ומה עם התנהלות בבית של סבתא? ילדים לומדים מהר את "חוקי המקום". בבית של ההורים רודפים אחריהם עם אוכל, בגן יושבים ליד שולחן. אצל סבתא מותר לעשות כמעט כל מה שרוצים ובבית דווקא לא. לרוב, הבית הוא גמיש יותר ביחס למסגרת החינוכית ויש בו יותר חופש להתבטא, לשתף ולהחליט. אז מי החליט שמסגרת בית ספרית שהיא גמישה יותר מאשר בבית תבלבל את הילדים?
4. בית ספר אזורי עדיף מבחינת מגורי החברים לכיתה. נכון, בתי הספר הדמוקרטיים הם לרוב על אזוריים ומושכים אליהם משפחות מרחבי גוש דן בכלל ות"א בפרט. אין ספק שקל יותר להתנהל ברדיוס קטן יחסית וברגל / אופניים אך בסופו של דבר כל ילד יוצר לעצמו 2-3 חברויות משמעותיות ואז אפשר להעמיק את הקשר עם ההורים של אותם ילדים ולהיעזר בשירות ההסעות של בית הספר. זה בהחלט חיסרון ועלול להקשות על מפגשי אחר הצהריים…
5. בבתי ספר דמוקרטיים הילדים לא רוכשים מיומנויות למידה בסיסיות שישמשו אותם בעתיד. טיעון מעניין. אני מאמינה ב"לימוד תוך כדי" והכוונה היא לרכישת מיומנויות בסיסיות כמו התמודדות עם קריאה והבנה של טקסט, יכולות לתמצות וסיכום של חומר, שיטות ללימודי חשבון (ומתמטיקה בהמשך) וכמובן יכולת ריכוז והקשבה. אני מרגישה שכל ילד, הנכנס לשיעור כזה או אחר, מתרגל ולומד את המיומנויות האלה תוך כדי השיעור, וכמובן שאפשר ללמוד מיומנויות למידה גם בשלב מאוחר יותר בחיים גם אם זה קשה יותר.
היום ילדיי חזרו מבית הספר עם חצי חיוך ומבט ממתיק סוד בעיניים. כשניסיתי לשחרר מידע נתקלתי בפרצי צחוק תמוהים. מסתבר ששולי, המורה לאמנות, הגיעה לפני 8:00 והציעה לילדים לפתוח את הבוקר ב"מלחמת כריות"… הילדים המנומסים שלי לא האמינו למה ששומעות האוזניים והצטרפו למשחק רק אחרי שראו ילדים אחרים משליכים כריות על המורה וממשיכים לחייך כשהיא חובטת בהם בחזרה. הסיפור הזה בוודאי מקפל בתוכו את כל מה שנפלא במערכת הדמוקרטית. המבוגרים יכולים לשחק כילדים והילדים יכולים להיות בוגרים ואחראיים על עצמם והכל באווירה חיובית, מכילה ומכבדת. שלא ייגמר לעולם…