רותי, אמא לשלושה בנים, מתגוררת במרכז הארץ; אמא שלי פליטת שואה. כל המשפחה שלה נספתה, והיא הגיעה כיתומה צעירה ארצה. ממנה למדתי שהמשפחה היא הכל. אני מנסה להעביר את המסר הזה גם לבנים שלי. לבנים זה קשה יותר, כי אחר כך הם הולכים אחר נשותיהם. בכל זאת הם מקשיבים לעצתי, אוהבים את האוכל שלי ומחכים למפגשים משפחתיים.
רונית, אמא לשני בנים ובת, מתגוררת בצפון; אמא שלי לימדה אותי את חשיבות הנתינה. תמיד היא היתה נותנת; בגדים שסיימנו ללבוש לילדים של העוזרת, דברים שמאסנו בהם והוצאנו מהבית שמנו על הפח ולא בתוכו – כדי שמישהו ייקח, נדבה למי שעומד בצומת ותרומה לנציגים של עמותה כל שהיא שמתקשרים הביתה. גם אני למדתי לתת בעקבותיה, ועכשיו אני אפילו מקפידה לעשות כל יום מעשה טוב – אם מתאפשר לי – כדי לתת יותר ממנה.
איתי לאחר שירות סדיר, גר בתל אביב; מאמא למדתי קודם כל שיש דאגה בעולם. שאלות כמו מתי אתה חוזר, בקשות כמו קח סוודר כי קר בחוץ, הוראות כמו אל תרכב על אופנוע זה מסוכן, התנגנו בביתנו כל הזמן. פעם אפילו שאלתי את עצמי אם אמא זה תפקיד או מקצוע, כי אמא שלי הפכה למקצוענית של ממש בתחום הדאגה. היא מסוגלת לזהות כאשר חברה שלה דואגת ממשפט סתמי לכאורה שהיא אומרת, היא מסוגלת להבחין מתי מישהו מודאג מאופן ההליכה שלו ברחוב או מהאינטונציה שלו בשיחה בטלפון. לי זה גורם להיות כמעט ההיפך. אני ממש לא דואג, אבל בשביל מה אני צריך אם יש מי שעושה זאת בשבילי?
שרית וענבל, אחיות, תלמידות תיכון; אמא שלנו זה תופעה. היא אומרת שהיא לא יודעת מתמטיקה, אבל תמיד מצליחה להסביר לנו בהיגיון הבריא שלה כל מיני סוגיות מתמטיות שאנחנו מתחבטות בהן. היא אומרת שתמיד שנאה היסטוריה, אבל כשצריך להתכונן למבחן ולדעת עובדות היסטוריות – אין עליה – היא הכי טובה שיש. היא אומרת שביולוגיה למדה חצי שנה בשביעית ושכימיה ופיזיקה כמעט לא למדו בביה"ס שלה, אבל יש לה ידע על צמחים שחבל"ז – היא מגדיר פרחים ממש. היא יודעת איך חללית משייטת בחלל ומי שישאל אותה על פליטת גזי החממה יקבל הרצאה שלמה. היא רק מנהלת חשבונות במקצועה, אבל בעלת ידע מגוון ועצום, פרופסורית ממש – הלואי עלינו.