יום אחד מתקשרת מורתה של בִּתי ואומרת: "משי היא לא אותה משי… הציונים שלה לא אותם ציונים, היא לא מאורגנת לשיעורים, היא מפוזרת, לא מרוכזת, שוכחת…" ואני חושבת לעצמי, כן זוהי משי. משי יכולה להיות מאוד מפוזרת, מאוד לא מאורגנת, כזו שבחמש דקות של שיעורי-בית יכולה לעשות 20 גלגלונים, 10 עמידות ראש, קפיצות, וריצות מצד לצד. אני מודה למורה על תשומת ליבה, על דאגתה והשקעתה, ונפרדת ממנה. כעת אני עושה "בדק בית"- מתבוננת לתוכי ושואלת את עצמי: "איך אני עם משי?" וחושבת שבזמן האחרון הייתי קשה איתה מידי – יותר מדי לוחצת, יותר מדי מבקרת, יותר מדי שופטת ופחות מידי אוהבת ומשחררת. אני מחליטה לחזור לעצמי: לאהוב אותה יותר כפי שהיא, לקבל אותה ואת הייחודיות שלה, להוקיר אותה, לעודד אותה, להאמין בה, לבטוח בה ולסמוך עליה יותר, וכך אני עושה. ובלי שום ציפיות ובלי שום הרגשת מחויבות, אני שולחת אימייל למורה; אימייל המשתף אותה בהחלטתי לאהוב ולשחרר אותה יותר. והיא עונה: "את צודקת, אעשה את אותו הדבר, כנראה שגם אני הייתי קשה מדי לאחרונה." תוך שבוע וחצי משי מתנהגת אחרת לגמרי, מלאה בעצמה, מרוכזת יותר, בטוחה יותר, מחייכת יותר. גם הציונים חזרו להיות כפי שהיו.
רוב ההורים אינם יודעים איך לקבל את הערותיהם של המורים לגבי ילדיהם; הם מקבלים אותן באופן אישי ונפגעים מכך. מחשבות מתחילות להתרוצץ במוח: במה אני לא בסדר, מה לא בסדר עם הילד, איזה הורה אני, איזה בושות, מה לעשות וכו'. בדרך כלל בעקבות הערת המורה, ההורים נכנסים ללחץ, למתח ולחששות. ההמשך הוא מסכת של הסברים והצטדקויות מול המורה. התוצאה היא הפגנת כעס כלפי הילד, שיפוטיות וביקורת. ההורים הופכים להיות עוד יותר "שוטרים" ממה שהיו. ההרגשה האישית רעה, הילדים מרגישים גרוע, ומאבדים עוד יותר מביטחונם העצמי. כך קורה לא אחת, שהבעיה שהייתה "זבוב" הופכת "לפיל".
ברוב המקרים אין המורה מעירה מהרצון לפגוע או להרע, אלא מכוונה טובה, ממקום של דאגה ואכפתיות. היא עושה את הטוב ביותר שהיא יכולה בתנאים שיש לה. הרבה מהפעמים, המורה בהערתהּ, מבטאת קושי או תסכול שלה, ולא אחת היא מבקשת סיוע מההורים. לכן התגובה צריכה להיות: "תודה על הדאגה ותשומת הלב, תודה על השקעת הזמן והאנרגיה.." בשלב זה יש להפסיק את הדיאלוג עם המורה. על ההורים להבין שאין זה מקומם לתת דין וחשבון על שום דבר, ולאף אחד. מעבר לכך, העברת האשמה מהמורה להורה ומההורה למורה, וחוזר חלילה, אינה מקדמת אף אחד. אין פה אשמה של אף אחד, רק ביטוי של קושי ותסכול.
בהמשך, הדיאלוג אמור להיות פנימי, של ההורה עם עצמו – לא עם הילד וודאי שלא עם המורה. ההורה מוזמן לראות בהערת המורה מתנה, הזדמנות להתבוננות ובדק פנימי – "איך אני עם עצמי?", "איך אני עם התנהגותי לילדי?" אם התחושה בהמשך היא של שלווה ושלימות – יש להקשיב לה ולהתנהג בהתאם. אם התחושה של משהו שלא עובד – זה הזמן לעשות מעשה כדי להיות שלמים.
כלומר; יש להקשיב להערת המורה, לומר תודה, ואז להתפנות להתבוננות פנימית.
ברוב הפעמים הפתרון הוא: להאמין יותר בילד, ביכולות ובמס וגלויות שלו, לבטוח בו יותר, לסמוך עליו יותר, לקבל אותו כפי שהוא ולהפסיק לצפות שיהיה אחר ממי שהוא. הדרך היא לאהוב אותו יותר, לבלות איתו יותר, להיות נוכחים בשיעורי הבית, לסייע ולהוקיר, לשחרר שליטה ופשוט ליהנות איתו יותר.
השינוי או הפתרון לבעיה אף פעם אינו חיצוני אלא פנימי. כלומר, השינוי הוא בהורה, לא במורה. מהשינוי הפנימי יחול השינוי החיצוני. צריך לזכור; אסור לתת לאף הערה לקבוע את מערכת היחסים של ההורה עם הילד. אסור שאף אדם, ציון, הערה, או תעודה, יקבעו את הרגשות וההתנהלות מול הילד. יש לאהוב את הילד ולהאמין בו ללא תנאים – הוא הרי יצירת הפאר שלך ההורה ואין בלתו.
*שני הורביץ היא מאמנת אישית, יועצת להורים, מחברת הספר "ההורה שבחרתי להיות".