אתמול בשעה מאוחרת חיכתה משפחה להיכנס אלי לטיפול. כאשר יצאתי מהחדר לקבל את פניהם, ראיתי דפים רבים מפוזרים על הרצפה.
הבחנתי בביתם הקטנה, בת ה 3, משחקת ומשתוללת על השולחן ומשליכה כל מה שנמצא שם.
המזכירה שלי העירה את תשומת ליבי לבלגן המתרחש במבט מתוסכל.
האמא באותו זמן היתה שרועה על הספה מותשת, והאבא השגיח על העניינים מהצד, עומד ליד ערימת הדפים שעל הרצפה.
מבלי לאסוף את הבלגן, ומבלי להעיר על כך לילדתם, הם נכנסו אלי לפגישה.
מה אנחנו מלמדים אותם שאנחנו לא מגיבים?
האם אנחנו נותנים להם כלים לחיים בכך שאנחנו לא מתערבים?
כאשר אנו מחנכים, מקנים כלים, ערכים וגבולות לילדינו, אנחנו למעשה מלמדים אותם כיצד יש לנהוג במצבים שונים בהם הם יתקלו במהלך חייהם. אנחנו מחנכים אותם למשמעת עצמית, והכי חשוב מלמדים אותם לסמוך עלינו כמבוגר אחראי.
הילד בודק אותנו כל הזמן. הוא כל הזמן מותח את החבל עוד קצת, כדי להבין מה מותר ומה אסור.
לא להתבלבל; הוא לא עושה זאת מרוע, הוא כלל לא מודע אם מה שהוא עושה הוא טוב או רע, אלא רק בודק מה מותר ומה אסור.
הוא צריך לבדוק, מפני שלא תמיד אנו עקביים ומראים לו דרך אחת שבה הוא אמור לנהוג, אלא אנו פועלים מכוח האינרציה – אנחנו מגיבים לכל סיטואציה בזמן שהיא מתרחשת, וללא דרך מסודרת ומוגדרת מראש.
אז מה התוצאה כאשר אנחנו פעם מגיבים ופעם לא, או מגיבים כל פעם באופן שונה?
הילד מבין בכך שהחוקים שאנחנו קובעים הם לא כ"כ חשובים.
הרי פעם אחת הסברנו שכך לא מתנהגים ובפעם אחרת שאנחנו קצת עייפים – אנחנו לא מגיבים.
הם ודאי חושבים: "כל מה שההורים מבקשים הוא לא כ"כ חשוב. לפעמים ההורים הם כאלה "קריזיונרים". אתמול הם כעסו עליי כ"כ על משהו שהיום הם עוברים עליו בשקט".
אז מה אם אסור לזרוק זבל על הרצפה או לא מנומס לעקוף בתור? היום מתחשק לי, אז אני אעבור על הכלל, כי גם כך מותר לי לפעמים, הרי גם אמא כך נוהגת איתי.
אנחנו, ההורים לא תמיד מגיבים, כי פשוט כבר אין לנו כוח, עובר עלינו יום רע בעבודה או עמדנו שעה בפקקים.
אין לי כוח היום עוד פעם לריב איתם, ובאמת מה זה כבר כ"כ חשוב אם ביקשתי שישימו את הדברים במקום. עוד מעט הם ילכו לישון ואני אסדר בשקט את הכל.
חינוך ילדים זו עבודה שלא נגמרת
כהורים העבודה לא נגמרת, היא לא נגמרת לעולם.
בכך שהבאנו את ילדינו לעולם קיבלנו אחריות גדולה, לדאוג לשלומם הפיזי והנפשי להעניק להם כל מה שהם צריכים ולחנך – כן לחנך אותם להיות מבוגרים עצמאיים שמסוגלים לכבד את עצמם ואת האחרים.
מבוגרים בעלי משמעת עצמית שמסוגלים להצליח בחיים.
כן, זוהי עבודה שאינה נגמרת לעולם. בכך שאנחנו מרימים ידיים מידי פעם מהחינוך שלהם, אנחנו הופכים את העבודה שלנו לקשה יותר, ומתסכלת יותר.
אבא מגיע מהעבודה, מותש וגמור מהיום שעבר עליו, מבקש מהילדים להכין שיעורים. "יאללה, אבא, גם כן אתה, אין לי כוח לזה היום, תעזוב אותי", מגיעה התגובה. אז זהו – זוהי דוגמה נוספת לכך שהמילה של אבא כבר לא שווה כלום. הם כבר יודעים שגם היום חזרנו מותשים ו"לא" זה לא בהכרח "לא".