תקשורת מקרבת היא גישה להתמודדות עם מצבי יריבות תוך כדי הסתכלות והבנת האחר באמצעות מתן כלים לפתרון בעיות ולביטוי עצמי. סדנאות ללימוד הגישה מועברות בגנים ובתי ספר "מנהלות ביה"ס וההורים מדווחים על ירידה משמעותית באלימות, וכי הילדים מביאים הביתה את השפה ופותרים בעיות גם בבית עפ"י עקרונות התקשורת המקרבת"
"אנו עדים להתנהגות אלימה כבר בגן ובבית הילדים"מציינת מירי טרגרמן, יועצת ארגונית ומגשרת, המפעילה סדנאות לתקשורת מקרבת לילדים בגנים ובבתי הספר "הילדים האלימים פועלים מתוך חסך או תסכול והילדים המוכים חווים תחושות עלבון והשפלה שלעיתים מניעות אותם להשתמש באלימות מילולית ו/או פיזית. מתן כלים להבנת האחר וליצירת אמפתיה, לילדים, מלמדת אותם דרך חיים".
בסדנאות התקשורת המקרבת אותם מעבירה בבתי הספר, מסבירה מירי טרגרמן לילדים ולמורים איך ניתן לעבור ממצב של קרב למצב של קירבה, לכולנו יש נושאים החשובים לנו יותר מאשר אחרים כאשר נעלה את הנושאים החשובים עבורנו בשיחה וננסה להבין את הנושאים החשובים לחברנו נוכל לראות כי פעמים רבות מה שחשוב לנו- חשוב גם לאחר ובכל מקרה נוכל להתקדם על בסיס הבנה זו.
לגישה ארבעה שלבים:
בשלב הראשון, אני מלמדת את הילדים לראות את המקרה שקרה "דרך עיני המצלמה" סיפור המקרה ללא שיפוטים והאשמות "הוא התחיל…" וכדומה.
בשלב השני, הילדים מספרים על הרגש שעלה בהם כשקרה המקרה. רגשות שונים עולים אצל כל ילד, חשוב שנכיר את הרגשות כדי שנדע מתי הם מופיעים ואיך בשינוי התנהגות ניתן לשנות את המציאות.
השלב השלישי, הוא שלב בו כל ילד מוצא מה היה חשוב לו כשקרה המקרה. זהו בעצם הצורך של הילד. יש צרכים רבים, הנפוצים ביותר הם הצרכים הבאים: להיות בטוח, להצליח, ליהנות, שיקשיבו לי, שיהיה שוויון, והצורך בחברות. עד שלב זה בעצם ייצרנו בהירות לגבי המקרה.
השלב הרביעי הינו שלב הבקשה- שלב הפעולה. הבקשה עונה על השאלה "איך?" איך ניתן שיתקיים מה שחשוב לי? בקשה מנוסחת בצורה ברורה, חיובית, ברת ביצוע ועכשווית.
המודל מאוד ברור וניתן בעזרתו לפתור קונפליקטים קטנים כגדולים, בבתי הספר בהם מלמדים את השפה משתנה אקלים בית הספר וניתנים להם כלים לפתרון בעיות ולביטוי עצמי.
"מנהלות ביה"ס וההורים מדווחים על ירידה משמעותית באלימות, וכי הילדים מביאים הביתה את השפה ופותרים בעיות גם בבית עפ"י עקרונות התקשורת המקרבת. באחד מבתי הספר נכנסתי לכיתה בה היה מקרה של חרם וטרור רגשי, ילדים החלו לדבר את כאבם והפסיקו לשתף פעולה ולשתוק. הנושא עלה לדיון כיתתי ונמצא פתרון, בסיוע המחנכת, בדרך התקשורת המקרבת".