מאמר זה מבוסס בעיקר על הניסיון שלי כמטפלת בפסיכודרמה בעיר שדרות וביישוביי עוטף עזה, אך ניתן להשליך על תהליכים דומים שקורים לאדם מול מצבי משבר ולחץ בכלל.
רוב התוכניות להתערבות רגשית בשדרות, מציבות כמטרת על חיזוק החוסן הנפשי של התושבים-ילדים ומבוגרים כאחד. מטרה זאת נשמעת כמטרה לגיטימית ואף נחוצה על מנת לאפשר לאותה אוכלוסייה לחיות במציאות בלתי אפשרית לאורך כל כך הרבה שנים. במקביל ברור לכל שבזמן חשיפה ממושכת לאיום ,חשוב לתת כלים התנהגותיים להתמודדות עם המציאות כקרש הצלה רגשי ופחות מקום לגיטימי לעיסוק בפחד אשר עלול להחליש את החוסן הנפשי.במהלך השנים בהם אני עובדת בשדרות , אני עדה לתהליך מעניין. במאמר זה אני מבקשת להתבונן בתהליך זה מתוך כוונה להבין לעומק את תפקידי , לזהות את הפערים שבין הצרכים והדרישות של האוכלוסייה וכוונות של המנהיגות הפורמאלית. כנראה שהאתוס ההישרדותי יהודי/ישראלי עוטף ומזין אותנו גם בבואנו להתמודד עם התהליכים הנוכחיים. "מרכיב בולט כזה בנרטיב היהודי הינו תפיסת האחר כאויב השואף להשמידנו בבחינת, "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו- "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". אין ספק שמיתוסים אלה ממקורותינו, עצבו את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו כחברה חשדנית ומאוימת, הדרוכה כל העת למלחמה על קיומה. ברוח זו, האסון הנורא של השואה הינו האירוע המעצב ביותר של התודעה הישראלית בעת החדשה והאמירות הבוטות מטהרן, מלבות ומחזקות את הפסיכולוגיה הקולקטיבית הזו באופן מצמרר. אפשר לטעון שחוסנה של החברה הישראלית ניזון מהתחושה של מלחמת אין הברירה המתמשכת לנוכח איום קיומי. שההתלכדות מול האויב תורמת ללכידות הפנימית, מטשטשת קונפליקטים מובנים בחברה המעורבת שלנו ומאפשרת לנו להשליך את הרעות החולות על האויב החיצוני וגם, מפיקה מאיתנו כישרונות, יכולות ויצירתיות בלתי נדלים הטמונים בנו. אבל, עם זאת, ההיצמדות לעמדה פסיכולוגית של מצור ("תסמונת מצדה") ולתפיסת הקורבן המאוים, מקבעת את התודעה שלנו באופן סטריאוטיפי ומקשה עלינו את הגמישות הנדרשת על מנת ליזום, לאתר ולהגיב להזדמנויות של אופק אחר באזורינו. מודעות לתהליכים אלה הינה חיונית לצורך הדיאלוג בחברה הישראלית ולניווט דרכה במים הסוערים של המלחמות הקיומיות הנכפות עלינו" (מתוך החברה הישראלית על "ספת הטיפול" – התמודדות בלתי נגמרת (2008) מאת: פרופ' אבי בלייך, יו"ר ועדת היגוי).
מה קורה עם הרגשות שמתעוררים אצל הפרטים – ילדים ומבוגרים – שאינה תואמת את הפרדיגמה הזאת? מה קורה עם הבוגרים שלא מסכימים להמשיך ולהחזיק את האתוס הלאומי ונאבקים בתוך תוכם בדילמה הבלתי אפשרית שבין הקשבה לפחד הקיומי, לחרדה האישית הכי פרימיטיבית לבין תפקידם הלאומי כמעבירי המורשת והגישה שלא מאפשרת ויתור כאופציה? מה קורה עם המבוגרים שנדרשים למסור מסר של שליטה בפחדים וניצבים מול השקר והזיוף הזה ומתקשים לתפקד?
השאלות האלה מעסיקות אותי אישית דווקא מהמקום שבו אני מתנהלת –ללא כל יכולת להבין מה בדיוק קורה לי- ובו אני חייבת להיות ה"מצילה" , ה"מתקיימת בכל מחיר" , זאת ש"לא פוחדת אלא לוקחת חלק במלחמת ההישרדות המתמשכת של עמי ומשפחתי". כבת לניצולי שואה, הסוגיה הזאת מלווה אותי כל חיי. האם יש לי הזכות לפחד? זכורה לי סצנת ילדות ובה אני עם אימי ז"ל בביתנו הדל בבואנוס איירס הרחוקה – כדברי אימי:"רחוקה מכל המלחמות והסכנות "(שנות השישים המוקדמות) ואני אומרת לאימי שאני פוחדת, פוחדת בחושך, פוחדת בבית עם החצר, פוחדת מאד. אמא שלי בלי להתבלבל (כך זכור לי) עונה לי: "אין לך ממה לפחד, כאן אין נאצים!". זהו זה – התחיל המסע שלי בחיים בלי לגיטימציה לפחד, יש רק פחד לגיטימי אחד – הפחד מהנאצים. ומאז, כנראה אני מנסה לעמוד בציפיותיהם של הורי: לא לפחד כלל, לדעת שגורלי בידיי, לנסות להציל ולעשות למען עמי כמה שיותר, לזכור ולא לשכוח את אשר עשו לנו ולא לאבד צלם אנוש!
במהלך השנים בהם אני עובדת בשדרות, היו נפילות קסאמים רבים סביבי, למזלי לא נפגעתי ישירות אף פעם, אך הצליל המחריד של ה"בום" הקטלני חרות בזיכרון השמיעתי שלי . בתפקידי כמטפלת בפסיכודרמה – בעיקר של קבוצות ילדים – ברור לי שאני חייבת להיות זאת שמקרינה ביטחון ושלא חשוב מה יקרה – אני אשמור על הילדים שנמצאים איתי בזמן מפגש טיפולי. אני דואגת לכך שהמקום בו אנו נמצאים יהיה מקום בטוח, ובמקביל אני מאמנת את המשתתפים בתהליך הטיפולי קבוצתי לזהות "מקום בטוח" פנימי, זיכרון של מקום בטוח, זיכרון רגשי של מקום בטוח, לשם התמודדות עם חוויות החרדה שמתעוררות בעת מתקפה.במקום הבטוח יש חווית שליטה, אפשר לסמוך על כך ששם לא יגרם לנו נזק כלשהו – גופני ונפשי. ואיך ניתן לשלוף מהזיכרון הצעיר של ילדים אלו תחושת ביטחון כשמאז שנולדו הם חשופים לחוויית חוסר ביטחון קיומי? איזה זיכרון מוטמע הם מסוגלים לשלוף על מנת להתמודד עם התקפי החרדה ? ילדים אלו עומדים בכל הקריטריונים של נפגעי טראומה, מי יותר ומי פחות. אז מה זה בעצם טראומה?
המושג טראומה, משמש לתיאור חוויות בעלות משמעות של מתח, משבר או חרדה. טראומה נפשית או פסיכוטראומה היא נזק אשר נגרם לנפש בעקבות חוויה או חוויות קשות במיוחד. החוויה הטראומטית עשויה להיות חד-פעמית או חוזרת ונשנית, והיא מכניסה את האדם למצב של הלם, בו הוא אינו מסוגל להתמודד ולספוג בו את הרעיונות והרגשות הקשורים בחוויה. טראומה יכולה להיווצר מסוגים שונים של מאורעות, אך לרוב ישנם היבטים משותפים:
בדרך כלל החוויה קשורה בתחושת חוסר ישע חזקה בפני איומים אמיתיים או מדומים לחיים, לשלמות הגופנית או לצלילות הדעת.
לעתים קרובות יש חילול עולמו של האדם כפי שהוא הכיר אותו עד כה, דבר המכניס אותו למצב קשה של בלבול וחוסר-ביטחון. נפגעי טראומה רבים סובלים מסימפטומים הנובעים מכוחות לא מודעים ולא מילוליים השייכים למוח הימני, סימפטומים שאין דרך לטפל בהם באמצעות תרפיה בדיבור. נפגעי טראומה חווים כל הזמן את האירועים הטראומתיים הלא מעובדים אגב ביצוע פעולות לא מודעות. שיטות הטיפול החווייתיות מספקות מקום בטוח, מובנה ותרפויטי, המאפשר לחוות מחדש את אותם אירועים בסביבה מוגנת, וכתוצאה מכך ליצור בעתיד סביבה מרפאת. לפיכך אחת מדרכי הטיפול היעילות והמומלצות לטיפול בנפגעי טראומה היא הפסיכותרפיה החווייתית (Kellermann & Hudgins, 2000). על פי קלרמן, הפסיכודרמה, שבבסיס הפילוסופיה שלה ניצבות הספונטניות והיצירתיות, מבוססת על פעולה ועל חוויה, ומוצגת כטיפול אפשרי לאוכלוסיה שחוותה טראומה (Kellermann, 2000).
מורנו ביסס את הפסיכודרמה על המטאפורה של שיקספיר "כל העולם במה", ועמד על אופייה הסוציו-פסיכולוגי של ההתנסות הדרמתית בקבוצה, ועל האפשרות הייצוגית העמוקה הטמונה בה (ארצי, 1991). בפסיכודרמה הקלאסית כשיטה של פסיכותרפיה, מציג המטופל חוויות משמעותיות מחייו במקום לדבר עליהן. ההצגה מתבצעת בעזרת טכניקות כמו סוציודרמה, סוציומטריה, משחק תפקידים, כפיל, ומגוון רחב של טכניקות שבכוחן להקל על התהליך הקבוצתי. התהליך מתבצע מתוך הקפדה על מספר עקרונות, ביניהם הגדלת כושר היצירתיות והספונטניות של המטופל תוך הפחתה של רמת החרדה שלו (ארצי, 1991).
אחת המטרות העיקריות של טיפול להתמודדות עם טראומה, היא להחזיר את חווית השליטה לאדם. לאפשר לו לשלוט בתסמינים המשבשים את חיי השגרה, להשתחרר ממחשבות פולשניות שמשבשות את הרצף החשיבתי ולאפשר חזרה לחיי שגרה סבירים. בעת התרחשות האירוע הטראומטי, האדם חש אובדן שליטה על חייו או חיי אהוביו. זאת הסיבה לכך שחלק עיקרי של התהליך הטיפולי יעסוק בהחזרת השליטה על החיים.
פסיכודרמה עם נפגעי טראומה נשענת על מספר עקרונות של הפסיכודרמה הקלאסית ומרחיבה אותם (Kellerman, 2000):
א. הפסיכודרמה מאפשרת שחזור של רגשות ושל אירועים טראומתיים בסביבה בטוחה. השחזור מאפשר לחזור ולבצע פעולות שלעִתים לא ניתן לבטאן במילים באמצעות הפגן (acting out).
ב. כתוצאה מן העבודה הפסיכו-דרמטית מתרחש תהליך קוגניטיבי של עיבוד האירועים הטראומטיים, המאפשר הבנה חדשה של מה שהתרחש והתייחסות לקונפליקטים לא מודעים הקשורים לאירוע. לרוב, האירוע הטראומטי קשה לעיכול רגשי, ולכן יש קושי לאחסנו בזיכרון. קושי זה בא לידי ביטוי בסיוטים, במחשבות טורדניות ועוד. התהליך הקוגניטיבי מקביל לתובנה הנרכשת בעקבות הפעולה הדרמטית (action insight). מרכיב זה מאפשר לנפגעי טראומה למצוא היגיון בעולם שאיבד לזמן מה את שפיותו.
ג. הטיפול באמצעות פסיכודרמה נותן במה לפריקה ולניקוז של המשקעים הרגשיים שנותרו מן הטראומה. שלב זה תואם את הקתרזיס הרגשי (emotional catharsis) הנמצא בשיאו של המפגש הדרמטי.
ד. אלמנטים דמיוניים הקשורים בעבודה באמצעות טכניקה של מציאות עודפת מקבילים למציאות הדמיונית של
הפסיכודרמה הקלאסית (as if). אלמנטים אלו מסייעים לפרוטגוניסט להרחיב את ראיית עולמו והשקפתו, הכלואה לעִתים בזיכרונות הטראומה.
ה. טקסיםוירטואלים טיפוליים מבוצעים במטרה לתרגם את האירוע הטראומטי לחוויית חיים משמעותית ולהגדירו. טקסים אלו נקשרים לקסם (magic) המטפורי שבפסיכודרמה, המאפשרת חיבור לכוחות מעולם הדמיון ומעולם הפנטזיה, ותרגומם לכלים בעלי יכולת ריפוי במציאות.
ו. כאשר הטראומה המעובדת בקבוצת הפסיכודרמה משותפת לחברי הקבוצה, אפשר להשתמש בסוציודרמה לצורך יצירת איזון חברתי מחודש. חוויה של עיבוד קבוצתי מאפשרת נירמול של החוויה, האדם מבין ומרגיש שהוא לא היחיד שחווה חוויה קשה זו, ישנם בקבוצה עוד חברים שחוו חוויות דומות.
העבודה בפסיכודרמה יכולה להתקיים במפגשים קבוצתיים ובמפגשים טיפוליים פרטניים. הטיפול הקבוצתי יעיל יותר במקרים אלו, היות והאדם מרגיש בודד כל כך עם רגשותיו וחוויותיו, הקבוצה מאפשרת לו הכלה רגשית והחזרתו לתחושת שייכות שכל כך חיונית להתמודדות עם כל משבר. יחד עם זאת, במקרים רבים, האדם זקוק לתקופת טיפול פרטני, בה הוא מתמודד עם חווית הבושה והאשמה שמתעוררות בעקבות הטראומה. אני ממליצה בדרך כלל על שילוב של טיפול פרטני וקבוצתי.
בעבודתי, לעתים קרובות אני משלבת טכניקות שונות להתמודדות עם החרדה בעקבות הטראומה המתמשכת על רע בטחוני, בין היתר: SE.FR.CBT, דמיון מודרך, שילוב אמנויות, וכמובן פסיכודרמה ודרמה-תרפיה. התהליכים דורשים זמן, הקבוצות עובדות קודם כל על הצרכים ההתפתחותיים הקבוצתיים הרגילים: אמון בקבוצה, אמון במטפל, היבדלות, לגיטימציה לשוני בתוך הקבוצה ושייכות לקבוצה. תוך כדי עבודה על התהליך הקבוצתי, אני עובדת גם על החוויות האישיות של כל אחד מהמשתתפים. המציאות חודרת ללא הרף לטיפול. לעתים דרך שחזור אירועים שקדמו למפגש הטיפולי, ולעתים תוך כדי מפגש טיפולי. משחקי תפקידים וחילופי תפקידים הם הבסיס לעבודה הפסיכו דרמטית בכלל ועם ילדים בפרט. באמצעות משחק התפקידים, הילדים מתנסים בכל מגוון התפקידים המעורבים בחייהם: ההורים שלא שומרים מספיק, ההורה שנכנס לפאניקה ומפסיק לתפקד, הילד ההורי ששומר ומגן על המשפחה כולה, ההורה שרק רוצה שיהיה שקט, חווית העוצמה המדומה כילד שמחליט על עצמו, הפחד שמשתלט על הגוף, הכעס שמציל ממוות ועוד. כשהילדים ממלאים את התפקידים השונים, ולא רק את התפקיד המוכר להם מהמציאות, הם מסוגלים להבין את המניעים של האחר, גם כשהם לא יזדהו איתם. ההבנה מחזירה את תחושת השליטה והסדר בחיים. כשהכעס מופנה למטרה ברורה ונעשית עבודה איתו, הוא הופך למגוון רגשות שניתנים לניהול בצורה הרמונית יותר, שניתנים לתיעול ולא משבשים את כל ההתנהגות.
לסיום, אני מבקשת לחזור אל עצמי ולדרכי לאפשר לקוראים לבדוק את עצמם. מה זאת אותה תחושה מוזרה ולא ברורה של צורך להציל, חווית ה"אין ברירה!" ושואלת את עצמי:
האם אני מעבירה לילדי את אותה העברה בין דורית שלא מותירה מקום לפחד?
האם אני עדיין חלק ממלחמת ההישרדות של עמי שבחר לגאול עצמו ?
האם יהיה מתישהו מקום להתנהלות אחרת ?
האם הצורך שלי כאמא קודם לצורך ההתפתחותי של ילדי? מתי הגבול ברור ומתי לא?
מתי מתעורר הקונפליקט הפנימי או הדילמה בין הצרכים שלי כ"בת ל-"לאמא מודעת ואחראית להתפתחותם המאפשרת צמיחה של ילדיי"?
כל כך הרבה פעמים שמעתי בקליניקה את המשפט: "אני מבינה שזה נכון עבור הבן שלי, אבל איך עושים את זה? אני לא יכולה! אני רוצה לתת להם הכל, כל מה שלא היה לי! אני חייב לשמור עליהם כי בחוץ ג'ונגל וכולם ינסו לטרוף אותו! אני חרד ולא איכפת לי כלום, אני חייב להגן עליו בשביל השקט שלי!"
אז מה נכון?!
להפריד בין ההיסטוריה שלנו והיסטוריה שהם כותבים לעצמם, לאפשר להם לכתוב את סיפור החיים שלהם ולא להעמיס את הסיפור שלנו גם עליהם. לסנן את העברה הבידורית לערכים ומסרים שמאפשרים התפתחות עצמאית.
הילדים שלנו לא חייבים להמשיך את "המורשת" הזאת, אולי אנחנו יכולים לשחרר אותם מהחרדה ה"משפחתית" שעוברת כמו המבנה הגנטי אך איננה גנטית, מדור לדור, ולאפשר להם להתמודד עם המציאות בעזרת מקורות החוסן הנפשי האישי שסייענו להם לפתח.
הורה משחרר, הוא הורה מאפשר, הורה מאפשר הוא הורה שותף ולא משתלט, הורה מאפשר הוא הורה שומר ולא חרד, אוהב ולא חונק.
* יפי שפירר היא מטפלת בפסיכודרמה במעיין – מרכז יצירתי וטיפולי בקיבוץ ניצנים, טל'; 052-3374650