ילדים משחקים. בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב, ילדים משחקים. מי שמתבונן בילדים רואה אותם מחכים בתור בקופת חולים, ומשחקים; יושבים בפיקניק עם המשפחה, ומשחקים; שוכבים על מיטת בית החולים, ומשחקים; נפגשים עם ילד זר באירוע כזה ואחר, ומיד יוצרים שפה משותפת, ומשחקים.
משחק הוא שפתם של הילדים, שפה שמעולם לא למדו מן המבוגרים, שפה שפיתחו עוד לפני שרכשו לעצמם שפת אם, שפה טבעית להם.
אורי אורלב, סופר ישראלי שנותר מיותם בתופת של מלחמת העולם השנייה עם אחיו הצעיר, וחי ושמר על אח זה במסתורים תוך סיכון ורעב, מתאר איך קליפות תפוחי האדמה שימשו אותו ואת אחיו כחיילי עופרת. עם קליפות ואבנים הם שיחקו את המציאות המלחמתית לה נחשפו בגיל כה צעיר ופגיע, ושם הם הביאו לעצמם את הניצחונות המיוחלים.
מחקרים של פסיכולוגים התפתחותיים ואנשי טיפול בילד כמו אריקסון, ויניקוט, מלאני קליין ווירג'יניה אקסליין ניסו לברר מה תפקידו של המשחק בחיי ילדים, והדגישו מספר פונקציות חשובות:
המשחק של ילדים איננו מתוכנן ולרוב איננו יזום על ידינו, המבוגרים. המשחק עבורם הוא כלי הביטוי האותנטי להתרחשויות בעולמם.
המשחק הוא גם הדרך ליצירת קשר בלתי אמצעי עם העולם הסובב אותם, שלא תמיד מובן להם או עדיין לא מובן להם.
מאחר והילד חש קטן, לא משמעותי וחסר אונים בתוך עולם של מבוגרים שמחליטים עבורו ולא מאפשרים לו בחירות רבות, במשחק הילד יכול לשנות את הסדר, לקבל כוחות ולהעצים את עצמו לתפקידים שונים.
דרך המשחק הילד לומד את העולם, ואת תפקידו בתוכו. הילדה שמשחקת אמאושומרת על בובתה, לומדת דרך חיקוי את התפקיד שמצופה ממנה בעתיד. הילד שנלחם ברוע מתנסה במאבקים ובפיתוח גישה סמכותית שתשרת אותו בעתיד.
המשחק הוא הדרך ליצוריש מאין.דרך הציור, דרך האנשה של סיפור שהוקרא לילד, דרך הכנת הצגה והשקעה בחזרות עליה, דרך אימון בדו-שיח עם האחר הקיים או הדמיוני.המשחק הוא גם הדרך להגשים חלומות לרגע במציאות שאינה תמיד קלה ונעימה.
המשחק הוא יוזמה בלתי פוסקת של הילד, בהווה, להתקרב לעצמו ולזולת, דרך ניסיון העבר שלו ולקראת תכנון העתיד שלו.
המשחק הוא הטיוטה של החיים, הדרך להתאמן בכל המיומנויות שאנחנו מפעילים בחיינו כבוגרים בקשרינו עם הזולת, בעולם העבודה והמשפחה שלנו. לכן המשחק הוא דרך הלימודהמהנה שאינה מצריכה מורים. ילדים עושים ברצון וללא הרף "שיעורי ביית" דרך המשחק, בכל רגע פנוי, מבלי שמבקשים זאת מהם. במשחק הם מתנסים בהצלחות ובהפסדים, בציות לחוקים ולכללי התנהלות ובדינמיקות קבוצתיות וחברתיות משתנות. בעת המשחק ילדים מפתחים גמישות חיצונית ופנימית, נכונות ליפול ולקום שוב, ולהתאים עצמם לדרישות האחר אך גם לעמוד על שלהם. המשחק הוא כור ההיתוך לתהליכי הסתגלות שהם תנאי בסיסי לפיתוח בריאות נפשית.
ולכן, כשילדים פגיעים, כואבים, חווים מצוקה מכל סוג שהוא, הם מבטאים זאת בשפתם הטבעית, המשחק.
הורות מיטיבה מצריכה מהורים לגייס את הילד שבתוכם על מנת להתחבר לילדיהם במקום שבו הוא נמצא, והרבה מאד מכך דרך המשחק. הורים רבים עסוקים וטרודים מדי, עייפים או רק שכחו את אותו ילד שהיה בהם פעם, ולכן מתקשים להצטרף אל הילד ומעדיפים להסתכל עליו מבחוץ. מבוגרים פוגעניים אף מנצלים לעיתים את המשחק של הילד כדי לנצל אותו מינית או בדרכים אחרות.
אנחנו, אנשי הטיפול שרוצים להפחית את מצוקותיהם הרגשיות של ילדים ומתבגרים ולסייע להם להתמודד עם מציאויות לא פשוטות ומורכבות, מתקשים לא פעם למצוא את החיבור אליהם. הם אינם נוטים לספר לנו מה כואב להם, וככל שכואב להם יותר, במסגרת משפחותיהם, בגן הילדים או בבית הספר, עם חבורת השווים אן עם מבוגר שפוגע בהם, כך הם פחות נוטים לתת אמון בעולם המבוגרים שכבר הכזיב, ופחות נוטים לשתף. ילדים פגועים מצטיירים אצלנו לא פעם כ"שומרי סוד", משום שעליהם להגן על עצמם עד כמה שניתן, מפגיעות נוספות. מי שעובד עם ילדים לומד מהר מאד שהדרך היעילה ולפעמים היחידה להיכנס לעולמם היא דרך ההצטרפות למשחק שלהם. לשבת איתם על הרצפה, לצבוע איתם את הדף, להיכנס איתם כאחד הגיבורים לסיפור דמיוני אותו הם רוקמים, זוהי ההזמנה שלהם להיות איתם. לא לדרוש מהם לדבר בשפתנו אלא להצטרף אליהם, זו שפת הטיפול הנפשי, כמו גם שפת ההורות המיטיבה.
כדי להסתייע במשחק ככלי לאיתור וזיהוי קשיים ומצוקות של ילדים, לקראת שיקומם והעצמתם בתוך מציאות כואבת ופוגענית, אנשי טיפול וחינוך חייבים לעבור הכשרה מיוחדת שמאחדת בתוכה תחומים של פסיכולוגיה התפתחותית, אבחון פסיכופתולוגיות, פסיכותרפיה בילדים ומתבגרים ועבודה טיפולית משפחתית עם הורים. בעולם כבר קיימות לא מעט תכניות שמתפקידן להכשיר אנשי טיפול במשחק לעבודה עם ילדים, מתבגרים והוריהם, ובישראל לא. המכללה האקדמית אורנים ומרכז שי לפסיכותרפיה רב-ממדית שמחים וגאים לפתוח בישראל תכנית הכשרה ייחודית בתחום זה. התכנית מיועדת לאנשי חינוך שרוצים ומוכנים להיות חיל החלוץ, במטרה לסייע לאלה שילדותם אינה ה"תקופה המאושרת ביותר בחייהם" לממש את זכויותיהם ואת יכולותיהם לקראת עתיד בריא יותר. המשחק הוא שפתם הטבעית של הילדים והוא גם האפשרות שלנו, אנשי הטיפול, להביא לאלה שזקוקים לכך בגלל תנאי מצוקה ועזובה רגשית, מציאות משפחתית קשה או טראומה שחוו, מרפא לנפש.
* פרופ' דניאלה קרמר-מור היא ראש מרכז שי לפסיכותרפיה רב-ממדית, המכללה האקדמית אורנים.