כתבתי בעבר (2000) ספר שנקרא "חרדת בחינות- דגם לקשר שבין רגשות לבין למידה והשלכותיו בתחום ההוראה". נקודת המוצא של הספר הייתה שחרדה, לרבות "חרדת בחינות", היא אחד מגורמי ההשפעה המרכזיים על הלמידה. זוהי תופעה שלילית שסובלים ממנה כרבע מהתלמידים, עד כדי פגיעה ממשית בתפקוד או בתוצאה, ולכן חובתנו ללמד את המורים כיצד לזהות אותה ולטפל בתלמידים הסובלים ממנה.
גישת הפסיכולוגיה החיובית תוביל אותנו להתייחס לתופעה מזווית אחרת: לא נסתפק עוד ב"כיצד מטפלים בתלמיד חרד?" או "כיצד לשחרר את התלמיד מהחרדה?" אלא מה ניתן ללמוד מתלמידים שמצליחים למצות את יכולתם בבחינות וכיצד עוזרים לתלמיד להגיע למיצוי היכולת שלו?
המטרה שאנחנו חותרים אליה איננה בהכרח הצלחה במבחנים. המדד שלנו להצלחה איננו בהכרח ציונים גבוהים ואפילו לא הבטחה להצלחה בלימודים, אלא היכולת לשלוט בחרדה ולהוביל אותה למקום המיטבי שבו התלמיד יתפקד ברמת היכולת הטובה ביותר שלו. שינוי תפיסתי ממְצוינות למיצויינות.
המוקד הוא: מהם הכשרים הרגשיים שמסייעים להביא את היכולות הלימודיות לידי ביטוי מיטבי במצבים מלחיצים? כיצד לפתח:
· יכולת לשלוט על רמת הלחץ: תחושה שמנוגדת למצב של אדישות או של פאניקה, ומאפשרת להגיע לרגיעה המשולבת בדריכות חיובית
· מחשבה על המבחן כאתגר שאפשר לעמוד בו, ומחשבות שממלאות בתחושה של סיפוק מהאופן שבו מתגברים על המכשולים בדרך להצלחה.
· יכולת לשמור על הקשב והריכוז, בלי לאפשר להם "לברוח"
· ביטחון עצמי ביכולת לעמוד במטרות המוצבות
למי, בעיקר, זה מתאים?
· לתלמידים שהביצועים שלהם במבחן, וכתוצאה מכך ההישגים שנמדדים כציונים, נופלים בהרבה מהביצועים אליהם היו מגיעים בנסיבות אחרות.
· לתלמידים שמרגישים שהם לא מצליחים ללמוד למבחנים בצורה יעילה, וש"החומר" אולי נכנס לראש (איפה עוד, חוץ מאשר במבחנים ובסמים אנחנו מדברים על חומר שנכנס לראש?!?), אבל לא ממש נשאר שם; כאשר החוויה היא שלא משנה כמה התלמיד יודע, כמה השקיע, ברגע שהוא יושב מול טופס המבחן הראש מתרוקן והוא איננו יודע את התשובות;
· לתלמידים שרמת הסבל שלהם סביב המבחן גדולה ופוגעת באיכות החיים הכללית, בבריאות, בקשרים הבינאישיים ובדימוי העצמי.
· לתלמידים שמתנהגים בהתנהגויות של הימנעויות סביב המבחן, כולל אי ביצועו או דחיינות בלמידה או אדישות שמביאה להכנה לא טובה.
הדגש הוא על פיתוח יכולות ומיומנויות רגשיות שיסייעו ללמידה בצורה יעילה, שיכולות להוות את ההבדל בין תסכול מהלימודים לבין סיפוק ושביעות רצון מהם. איננו מכוונים להובלת התלמיד לציונים מצויינים. כל שנרצה הוא להראות את הדרך הרגשית שתאפשר לתלמידים להגיע למיצוי היכולות שלהם.
החיים בעולם הממשי דורשים מגוון דרכים כדי לבצע משהו היטב. דרוש שינוי יסודי בתפיסת המורה, שימיר את ראיית התשובות הנכונות כמטרת הלמידה בידיעה כיצד להתנהג כשאיננו יודעים את התשובות – לדעת מה לעשות כשניצבים בפני מצבים פרדוקסליים, מבלבלים, מעורפלים ולא מתאימים לציפיותינו, כפי שקורה רבות בחיי היום-יום. אנחנו רוצים שהתלמידים ירגישו בטוחים מספיק בבית הספר כדי לעבד מידע בדרך יצירתית, ועם זאת עליהם להיות מאותגרים, ברמה של לחץ מיטבי.
הניסוח המחודש של השאלה, בגישת הפסיכולוגיה החיובית, מסיט את הדיון מבדיקת הפתולוגיה וגורמיה להישענות על גורמי ההצלחה. במילים אחרות: מהו הלחץ המיטבי וכיצד להצליח במצבים מלחיצים?
מהו לחץ אידיאלי להצלחה?
קיימת רמת לחץ, שמוגדרת כרמת לחץ מיטבית. היא נמצאת בין לחץ גבוה מדי, כזה שתופס את המבחן כאיום ומגייס את כל מערכות החירום של הגוף, לבין לחץ נמוך מדי, שבו המוח לא תופס את המצב כאיזשהו אתגר שצריך להתאמץ בו. המצב הקיצוני הראשון עלול להוביל לאי תפקוד כתוצאה מפאניקה, והמצב הקיצוני השני עלול להוביל לאי תפקוד כתוצאה מאדישות. ברמת הלחץ המיטבית ניכרים סימנים לא גבוהים של לחץ, מה שנכנה בשפה החיובית "התרגשות", שבה המוח תופס שיש אתגר שצריך לעמוד בו, ומכין את הגוף והנפש למשימה. זוהי רמת לחץ מיטבית, שכן היא מדרבנת ונותנת מוטיבציה להתאמץ, ועם זאת לא משתקת ולא מפריעה ללמוד ולהיבחן.
איך לומדים לווסת את הלחץ, כדי להגיע לרמת הלחץ המיטבית?
ישנם מספר גורמים שעשויים לתרום לרמת לחץ מיטבית, או להפריע לה, וכדאי להבחין בהם:
1. זיהוי הנטייה הביולוגית לחרדה. חרדה אינה רק תגובה לאירוע מלחיץ כמו בחינת מכרעת או הרצאה בלי ראשי פרקים כתובים, היא גם חלק מתמונת האישיות. יש אנשים חרדים מטבעם. הם מוטרדים בקלות ומודאגים מדברים קלי ערך. אחרים ניחנו במזג רגוע והם שומרים על רמת חרדה נמוכה. אם הים סוער- אי אפשר ללמוד לשחות, צריך 'להרגיע את הים'. כדאי לחדד את המודעות לנטייה זו. אם מדובר בחרדה שמאפיינת רק עולם הלימודים- זוהי נטייה שאינה מרכזית בחיים, וניתן, בקלות יחסית, לווסת את עוצמתה לרמה המיטבית. אם מדובר באדם שזוהי נטייה מרכזית בחייו- יידרשו תרגילים מחשבתיים וגופניים רבים יותר.
2. מהי תרומת הסביבה? קיימים לחצים רגשיים שמקורם חיצוני, שכדאי לשים לב אליהם ולאמוד את משקלם התורם או המפריע. לדוגמה: מצב כלכלי, עומס, לחצי הורים. כמובן שיש להתאים את לחצי הסביבה לרמת האופטימום: יש לבדוק רמת ציפיות של התלמיד ושל הסביבה, ולעתים לדאוג להתערבות אצל ההורים; לבדוק עומסים אחרים, כמו: חוגים, רמת דרישות שתואמת את יכולת התלמיד וכיו"ב.
3. עמדות ותפיסות ביחס לעצמי ולעולם, שמבוססות על התנסות אישית קודמת. דוגמאות לתפיסות מועילות: "למדתי, תרגלתי, אני מבין, אצליח", "גם חכמים לא מצליחים לפעמים. יש המון סיבות לאי הצלחה. אנסה לאתר מה גרם לאי ההצלחה הזו כדי לשפר לקראת הפעם הבאה". דוגמאות לעמדות מפריעות: "כדי להרגיש מאושר אני חייב להשיג את כל המטרות שלי", או "כדי להרגיש 'שווה' להצליח בכל דבר".
4. תנאים מתאימים ללימוד, כגון: זמן , מקום, אמצעי הוראה…
5. ידע ב"ללמוד איך ללמוד" באופן כללי ובאופן מיוחד בלימוד למבחן, בביצוע המבחן או בהפקת לקחים ממבחן. יש לשים דגש במהלך הלמידה השוטפת על אפקטיביות הלמידה, על חיסכון בזמן כדי לשפר תוצאות, כמו: חלוקת שעות נכונה, דגשים על עיקר וטפל, על "התאמות" (הקלות) בבחינה כאשר יש קשיים ספציפיים, ולימוד של הגיינת למידה נכונה, כמו: שינה ואכילה נכונה לפני בחינה.
בבדיקה של מיהם התלמידים המצליחים לתפקד היטב בלחץ המבחנים, אנחנו מוצאים מספר עקרונות תפיסתיים:
1. הידיעה החווייתית שאין צורך להצליח בכל מחיר. גם אם קשה לוותר על מה שאנחנו רוצים, מותר לוותר, להרפות, חשוב לדעת מתי, שכן המצב המאוזן הוא המצב הנכון. שני הקצוות לא טובים: המוכנות לוותר טוטאלית אינה טובה בדיוק כפי שלא טוב לרצות להשיג בכל מחיר. המצב הרצוי הוא לדעת שניתן לוותר, כחלק מיצירת חוויה של שליטה. צורך חזק בשליטה, מונע באופן פרדוקסאלי את חווית השליטה.
2. שחרור מהנטייה למדוד את הערך העצמי בכלל, ובפרט על-ידי הישגים ותוצאות. לכולנו יש נטייה למדוד את עצמנו עפ"י הישגים, התלמידים המצליחים עושים זאת בעוצמה שאין בה גורליות, והם יודעים שיש להם ערך עצמי שהוא מעבר למדידה.
3. חשיבתם מאוזנת: מינון המחשבות המכשילות שלהם קטן, ועם זאת חשיבתם מעוגנת במציאות. קיים מינון של דאגה שחשוב לקיום ועם זאת הוא אינו מקבע.
4. מצליחים לאזן את הרגשות בעזרת מחשבות מאוזנות, בחלק גדול מהמצבים
5. בעלי שליטה על מיקוד הקשב, ויודעים להפנותו לעבר ולעתיד. יש לזכור שלכולם יש קושי להיות ממוקדים בהווה מול דאגה בפני סכנות עתידיות או כתוצר של ניתוח העבר באופן לא יעיל, עם זאת נותרת מידה יעילה של שליטה במיקוד הקשב להווה. תלמידים שממוקדים בהווה- יכולים להתרכז בלמידה ובשאלות המתעוררות מהלמידה עצמה, באי ההבנות שהן תוצר הכרחי ללמידה ובחיפוש מענה לשאלות ולאי ההבנות שקשורת לתהליך הלמידה. לעומת זאת, תלמידים שממוקדים בעבר או בעתיד, לא יכולים להתפנות לתהליך הלמידה העכשווי. " אני זוכר את הכישלון במבחן הקודם, אני זוכר את תגובת ההורים… אם אכשל עכשיו אאכזב אותם שוב והם ימנעו ממני את…"
לפיכך, על מורה שדואג לרווחת תלמידיו להדגיש את העקרונות התפיסתיים הבאים:
1. המבחנים והחיים בבית הספר מהווים הזדמנות ליצור איזון בין הרצון העז להשיג, לבין ההבנה שלא ניתן להשיג כל מה שאנחנו רוצים. הוויתור- אין משמעו הרמת ידיים. זוהי הזדמנות ללמידה על העצמי. תלמידים שמתמודדים היטב עם מבחנים, משוחררים מהניסיון להשיג הצלחה בכל מחיר. הם יכולים להרפות, מתוך הידיעה שחייהם או עתידם אינו תלוי בתוצאות מבחניהם. לא כל מבחן הוא גורלי, יש אפשרויות נוספות להצליח. מחשבה יעילה
2. אפילו בבית הספר, שבו לציונים יש משקל מכריע, ניתן למצוא מדדים אחרים לתחושת הערך העצמי. יש להדגיש אותם.
3. הזדמנות לשנות את השיח הפנימי לשיח מאוזן. מחשבה מכשילה היא מחשבה לא טובה, אבל גם מחשבה שמנותקת מהמציאות היא מחשבה לא טובה וויתור על שיפוטיות, בדיקה של מטרות, ויכולת התבוננות הצלחות וגם על אי הצלחות ככיוון לפעולה..
4. הזדמנות ליצור איזון חדש בין הרגש לבין המחשבה. "להכפיף" את הרגש למחשבה. כשהרגש משתלט, כדאי לעשות שימוש גם בכלים גופניים כדי לאפשר את הדיבור הפנימי המאוזן, ולהשתמש בטכניקות של מיקוד קשב כדי להסיט את המיקוד מהרגשות הרסניים לרגשות הבונים.
5. הזדמנות ללמוד איזון חדש בין חיים בהווה לבין תכנון עתידי או התעסקות בעבר, ובכך לעצור את דאגנות היתר ביחס לעתיד ואת ניתוח היתר של העבר. מיקוד בחשיפה להווה והתמודדות עם הסבל ההכרחי בלבד תוך שימוש בטכניקות של קשיבות (מיינדפולנס), שמסייעות לתלמיד להתרכז בחוויות העכשוויות ולהשתחרר ממחשבות על עבר ועתיד, ובכך מאפשרות למידה מיטבית.
שינוי חיובי
כשהתלמידים ממוקדים בשינוי ההיבטים השליליים (או הבעיות) בחייהם, קורה לעיתים קרובות שהם לא שמים לב לשינויים חיוביים, או ממעיטים מערכם של שינויים אלה בגלל הנוכחות המתמשכת של הבעיה בחיי היומיום. יש להם מערכת לימודים מלחיצה, והם חווים את הקשיים באופן יומיומי.
גישת המיקוד בפתרון מאתגרת את המורים ועליהם להיות קשובים ורגישים לשינויים חיוביים (קטנים ככל שיהיו) המתרחשים בחייהם של התלמידים. שאלות שמניחות מראש את אפשרות השינוי, יכולות לסייע למורים לזהות שינויים כאלה. שאלות כגון, "מה השתנה, או מה יותר טוב מאז שדיברנו בפעם האחרונה?/ מאז המבחן הקודם?" שאלה זו מזמינה את התלמיד לבדוק את האפשרות ששינוי ( אולי שינוי חיובי) התרחש לאחרונה בחייו.
אם אין כל עדות לשינוי חיובי, ניתן ליצור קו של שאלות שמתייחסות ליכולת של התלמיד לתפקד למרות הקושי.
שאלות כגון:
· איך זה שהדברים אינם גרועים יותר?
· מה מנע כישלון מוחלט?
· מה עשית כדי לא להגיש דף ריק?
ניתן לעקוב אחר שאלות אלו על ידי כך שהמורה מחזק באופן חיובי את התלמיד באשר לכל פעולה שביצע וסייעה לתפקד.
מה המורה אמורה לעשות בתחילת מבחן?
מה לא?
יש אמירות, שלמרות שנובעות מכוונה טובה, לדרבן ולהזכיר, יתחילו את מעגל הקסמים של הלחץ. אלה אמירות כגון: "אתם יודעים שהבחינה חשובה, אני מקווה שתצליחו"
מה כן?
יש לזכור שהמטרה איננה לימוד של הרפיה, אלא הרצון לעזור לתלמידים להגיע לשליטה, ולדעת מתי להוריד מתח. פחות מדי חרדה מזיקה לביצוע הבחינה בדיוק כמו עודף חרדה, ולכן יש להביא את התלמידים ל"לחץ" במידה אופטימאלית. כוונתנו בתרגילים שלפני הבחינה ללמד ולתרגל טכניקות של וויסות עצמי, כדי להקטין את עוצמת התגובה, לא להעלימה לחלוטין. כדאי ללמד את התלמידים, כחלק מתהליך למידה בבית הספר, תרגילים של איזון וויסות עצמי, כדי לאפשר להם לתפקד היטב למרות התגובה הגופנית לחרדה.
מורה שישען על עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, (טכניקות של ויסות עצמי, דמיון מודרך, הרפיה אוטוגנית, תרגילי ריכוז) ילמד את תלמידיו במהלך שנת הלימודים, תרגילי איזון כאלה. הטכניקות הללו הן טכניקות אקטיביות. כמו למידת כל מיומנות אחרת, יש צורך בתרגול כדי שאפשר יהיה להשתמש בהן בזמן אמת, ומטרת הלמידה היא לקצר את הזמן, ולהגיע לרמת מתח תואמת בתוך מספר שניות, וכן ללמוד לשמור על רמת מתח מיטבית בזמן המבחן.
* ד"ר שרית סגל, פסיכולוגית קלינית, ראש המרכז לפסיכולוגיה וליישומיה במכללת לוינסקי לחינוך.