תכנית הטלוויזיה "סופר נני" משדרת להורים מסר פשוט וקשה ליישום: הציבו לילדיכם גבולות כי הם צריכים את זה. אל תקבלו בשוויון נפש את התפרצויות הזעם והאלימות שלהם, העמידו בפניהם דרישות, חייבו אותם לעזור בעבודות הבית, הכריחו אותם לעשות דברים ואל תחששו להעניש אותם כשצריך. התכנית חושפת לעתים באכזריות, מה קורה כשהורים אינם מסוגלים להציב גבולות. אמהות מותשות מרוב עימותים עם ילדיהן, אבות שמשתדלים לא להיות בבית כדי לא להתעמת עם הילדים, ומשפחות אומללות בעטיו של טרור שמטיל ילד קטן אחד.
כשילדים ללא גבולות מגיעים לגן או לבית הספר, הם ממשיכים לתפקד כמו שהם מתפקדים בבית. הם מתפרצים, מקללים, מכים, מתחצפים והמורים, כמו ההורים מסופר נני, עומדים מולם חסרי אונים, ללא כלים יעילים לטפל בבעיה. בין היתר מפני שהעיסוק האינטנסיבי בזכויות הילד, פרק מהם את סמכותם והגביל מאוד את יכולתם להציב גבולות לתלמידיהם. מהנחיות משרד החינוך עולה למשל, שאין להטיל עונש על תלמיד מבלי לנמק לפניו קודם את הסיבות להטלת העונש – הנחיה הפותחת פתח רחב לוויכוחים אין סופיים, המנטרלים את העונש עוד לפני שהוטל. מורים רבים נמנעים מהטלת עונשים לא רק מחשש לתגובת התלמידים אלא גם מחשש לתגובת ההורים והעיתונות. אפשר לדמיין בקלות את הכותרות להן תזכה גננת או מורה, שיעזו ליישם את עצת סופר נני בכיתתן ויושיבו תלמיד מתפרע במקום מבודד עד שיירגע.
היעדר גבולות היא בעיה חינוכית קשה, הפוגעת בהתפתחותם התקינה של ילדים ולעתים גם של חבריהם לכיתה. ילדים כמו מבוגרים צריכים גבולות. הם צריכים לדעת מה מותר ומה אסור, הם צריכים ללמוד לרסן את עצמם, ללמוד להתחלק, להתחשב ולחיות ביחד. אם הם לא לומדים לעשות זאת מהוריהם – מוריהם צריכים לבוא במקומם, אבל אם מערכת החינוך לא תשכיל לתת למורים כלים מתאימים, הבעיה רק תחמיר.