בגיל 9 נכנס אבי לחדר האמבטיה ואמר לי: "את שמנה, צריך לעשות איתך משהו", וכך התחלתי ללכת לחוג שחייה. החוג, שהחל כחוג של פעמיים בשבוע, הפך ל"חוג" של כ 9-10 פעמים בשבוע (בוקר ואחה"צ). היום במבט לאחור, הסיבות והנסיבות לתחילת החוג כל כך לא רלוונטיות, ומה שזכיתי לו בזכות חוג זה, כל כך עצום ומשמעותי. השחייה לימדה אותי מיקוד ומִרכוז – הייתי כל כך ממוקדת מטרה וכל כך מלאה בחווית השחייה, שכשחבריי וחברותיי שתו או עִשנו – זה אפילו לא "דיגדג לי" להתקרב או לנסות. השחייה לימדה אותי סדרי עדיפויות וחשיבויות, ניהול זמן והתמודדות עם מצבי לחץ ומתח – כך ששעורי בית, מבחנים ועמידה בפני קהל, היו עניין של מה בכך. סדר יום של אימוני בוקר, בית-ספר, ואימונים אחה"צ, לא משאיר הרבה זמן להתמהמהויות וחיפושים, לכן, טלוויזיה או שוטטות ברחובות, לא היו חלק מחיי. השחייה לימדה אותי התמדה, נחישות, ואחריות. אלו באו לידי ביטוי בעמידה בזמנים, התארגנות וסדר עם ציוד, בהתגברות על קשיים ואף צמיחה מהם…היא לימדה אותי שאין דבר שאיני יכולה לעשות, שהכל, הכל, בידיים שלי ובראשי – כשהאמנתי בעצמי – הצלחתי, וכשהייתי מלאה בספקות וחששות – דעכתי; אך לגמרי הייתי מודעת למחשבותיי ואיך ניתבו הן את התוצאות (מציאות חיי). כשאני מסתכלת לאחור אני יודעת שחווית החוג, במשך 7 שנים עיצבה, לימדה, חינכה אותי פי עשרות מונים מחוויתי בבית הספר. אז אם תהיתם לגבי חוגים – כן או לא, אני ממליצה בחום רב 🙂
אני נשאלת על-ידי הורים: "האם להכריח, האם להתעקש?" ותשובתי אליכם היא כזו:
פתחו בפניהם את האפשרות, ואז תנו להם לבחור, הן בחוג והן אם להמשיך. כשילד עושה מתוך בחירה – זה נעשה על הצד הטוב ביותר, ומניב תוצאות מרחיקות לכת; אולם אם הוא "חייב" ו"צריך":
א. כל הכייף יוצא מזה. ב. זה לא יהיה לטווח ארוך. ג. הוא לא ממצה באופן מקסימלי את החוויה. לכן, אפשרו ושחררו. (סמכו על תחושת הבטן שלכם ועל שיפוטיותכם – האם ה"לא בא לי" שלהם, מגיע ממקום עמוק ואותנטי, או האם בא ממקום של בדיקה אתכם, והגיבו בהתאם). כשאני מביטה לאחור על חוויות ביה"ס מול חווית החוג, זהו ההבדל המשמעותי והמהותי ביותר. לבית-הספר חוייבתי ללכת, הייתי "צריכה ל…" (הרבה דברים) ואילו לשחייה לא. אף אחד לא לחץ, לא התעקש ולא דחף, הכל, אבל הכל היה מרצוני, מיוזמתי ומבחירתי האישית. (כן, אני כיוונתי את השעון ל 4:30 בבוקר, בכדי להעיר את אימי, לקחת אותי לאימון בוקר:)).
שואלת אותי אמא: "הי שני, לגבי החוגים, מתעניינת לדעת עד כמה ואם בכלל כדאי להתעקש על חוג עם ילדים בני 5. הבת שלי מתלהבת ופתאום מואסת. והבן – בכלל לא רוצה ללכת מלכתחילה… גם אני הייתי כזו ואני תוהה אם לא הייתה טעות לוותר לי ולא להתעקש על פיתוח של כשרונות חבויים. מצד שני – לא רוצה להכריח משהו שאמור להיות כיף….. מה דעתך?"
תשובתי: "דעתי היא שאת צודקת לגמרי.
לגבי הבת – זה מעולה, כך היא בוררת ומבררת מה נכון ומתאים עבורה – זרמי איתה. ועם הבן – יופי. ממש לא בכוח. לפתוח את האפשרות ולתת לו לבחור. אם זה ילך בכוח, זה יחזור אלייך בבומרנג 🙂 ולא כדאי. כשרונותיו יצאו לאור בין אם יהיה בחוג ובין אם לאו. עבור זה נולד לעולם :)"
אמא נוספת: "מאיזה גיל היית ממליצה להירשם?"
תשובתי: "זה אינדיבידואלי. את יודעת להרגיש את ילדך, סמכי על כך. היי רגישה לבטנך ולרצונו של ילדך, ופעלי על פי זה".
חוגים לילדים; כמה, מתי ואם בכלל
לפעמים חוג בילדות משנה את החיים. תקראו ותפנימו.