ימים רבים חי המורה שלנו בארץ דרדקיה. יפים ונאים היו ימיו של המורה שלנו בקרב עם הדרדקים, אם כי להודות על האמת, לעיתים (עיתים רחוקות אמנם) צער גדול ציערוהו אלה עד שחש כאב קל בליבו ומחשבת רגע חלפה בראשו לקום ולעזוב את ארץ הדרדקים ולשים פעמיו לארץ אחרת.
אבל הייתה זו כמובן מחשבת רגע בת חלוף, שהלא אהב המורה שלנו את התודעה הלאומית של ארץ דרדקיה וכה התרגל למערכת שעותיה (אשר לא שעון קיץ ולא שעון חורף פגמו בה), עד שליבו פעם בקצב מותאם ומדויק לקול צלצול פעמוניה. גם השעה בארץ דרדקיה לא הייתה כבארץ אחרת, שישים דקות, אלא רק ארבעים וחמש דקות והיה זה רווח נקי לאורך חיים, כאשר רבע שעה נוספה לחייו של המורה שלנו.
ימים רבים וטובים חי המורה שלנו בארץ דרדקיה וימים מסוימים אף ציין וחגג יחד עם דרדקיו, וראה קורת רוח ונחת רבה.
ביום האילן למשל נטע במו-ידיו כמעט יער שלם. וביום ללא עישון, אפילו לא העז להריח את העשן העכור שנפלט ממפלט האוטובוס שבו נסע. ביום המעשים הטובים עשה רק מעשים טובים והאיר פניו וחייך לכל בריות היקום, עד שזוויות פיו כאבו כאב עמום.
וביום התלמיד, עטה בגאון את חולצת התלבושת האחידה וכיתף בשמחה על גבו את ילקוט ביה"ס.
ימים רבים וטובים ידע המורה שלנו בארץ דרדקיה, אך בשני ימים בלוח השנה הדרדקי היה חש המורה שלנו חרדה קלה, שהייתה מטפסת במעלה גרונו ומכה קלות בחדרי ליבו.
יום הורים. בכל מחצית של לוח השנה הדרדקי נקבע יום הדין שבו דרדקיו נצטוו לשלוח את הוריהם בכדי לקבל דין וחשבון על התנהגותו של המורה שלנו, על מידת כושרו הלימודי, על יכולתו השכלית להעניק ציונים, על ידיעתו את חומר הלימוד ועל התאמתו למערכת החינוכית הדרדקית.
ביום זה ראוי היה למורה שלנו לומר בליבו את מילות הקודש – " ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין."
ביום הזה היה המורה שלנו צריך לעטות על פניו את מעטה הגבורה ולעמוד איתן כדי להגן באומץ על פרי עמלו קרי ציוניו, אותן ספרות מאפס עד מאה שהיו נהוגות בארץ דרדקיה והיו מגלמות בתוכן את היקף וגובה הישגי דרדקיו.
פעם כשהיה המורה שלנו צעיר ורך בשנים (על פי לוח השנה הדרדקי ) היו הורי הדרדק מקבלים את טבלת ציוניו, מביטים בה ארוכות ובראותם ציון שלא היה ראוי בעיניהם, היו מזעיפים פניהם וזועקים כלפי דרדקם, מחמל נפשם : – "מה זה ?" ו"זה" היה משפיל ראשו, בוש בהישגיו ומבטיח באלות ובשבועות שישפר דרכיו וילמד ויעלה את הישגיו.
אבל היה זה פעם.
כעת, קשה לומר שהמורה שלנו רך בשנים ואף לכנותו צעיר יהא בכך שקר מנומס, וגם הזמנים בארץ דרדקיה השתנו.
עתה משמקבלים הוריו של הדרדק את לוח הציונים ומעיינים קלות בציונים ורואים אי- פה אי- שם ציון שאינו נאה בעיניהם, מיד גוררים את דרדקם אל המורה שלנו, מזעיפים פניהם אליו, מרימים קולם, תוחבים את טבלת הציונים מול אפו וזועקים לעומתו: – " מה זה ? " והדרדק הפרטי עומד לצדם, זוהר ברוב גיל כשהילת קדוש מקפת את פדחתו. ו"זה", הווה אומר המורה שלנו, מצטמק בכיסאו ומבטיח שישפר דרכיו, יטיב לימודיו ויגביה ציוניו.
ביום הורים, תוהה המורה שלנו בליבו תמיהה גדולה, מאין התעוזה של הורי הדרדק לייעץ לו בענייני פדגוגיה, לקבוע דעה נחרצת כיצד ואיך ללמד, כיצד לחשב את ציוניו ומהי הדרך הראויה להביא את הדרדק הפרטי לממוצע של 99.99 (רצוי כמובן 100, אבל סוד גלוי הוא שציון זה זכאי לקבל רק המורה שלנו …).
תמה המורה שלנו והרהר בנפשו, וכי יעז מאן דהוא לייעץ לשרברב כיצד לאחוז במפתח שבדי ?
ולנגר כיצד לנעוץ מסמריו ולחיט איכה להשחיל חוט בקוף המחט ולרופא כיצד לאחוז באזמל המנתחים?
ולעומת זאת הכל בקיאים בפדגוגיה והכל יודעים מהי הדרך הנכונה אל נפשו הרכה של הדרדק ומהו הציון הראוי להישגיו.
הכל כה בקיאים בתורה פשוטה וקלה זו עד שבפועל הכל יראים לעמוד מול עדה של ל"ו דרדקים, שהרי מתן עצה פשוט ונוח מן המעשה בפועל.
אבל מה יעשה המורה שלנו ולו רק עשר אצבעות וארץ דרדקיה היא ארץ מולדתו, שאת אזרחיה הוא אוהב ולפגוע בנפשם הרכה אינו חפץ. כך שלא נותר לו אלא להיאנח חרש ולשמוע את רצף העצות, נזיפות, דרישות ולהבטיח בהן צדק ובנקיטת חפץ שהוא ישפר התנהגותו, יטיב דרכיו, יעלה ציוניו ויעשה אך מעשים טובים ולא רק ביום המעשים הטובים.
יום הורים – הומורסקה ממורה להורה
אגדה אורבנית מחיי מורה עברי.