בית הספר הוא מקום תחרותי. ארבעים ילדים יושבים בכיתה ונמדדים על סמך הישגים בלימודים. לא לכולם זה מתאים. למעשה, לרובם זה לא מתאים. העובדה שעל פי תוצאות הבגרויות ומבחנים אחרים שנערכים במערכת החינוך אולי 10% מהתלמידים נחשבים לטובים מאוד, 25% -50% לבינוניים ברמות שונות והשאר מדשדשים אי שם במורד. האם התחרותיות טובה? האם היא מצליחה להוציא מהילדים את המקסימום? אולי זו שיטה שהמצאנו כי לא היינו יצירתיים מספיק? אולי כי בית הספר הוא בבואה של החברה שבמהותה היא תחרותית?
היום כבר ידוע, כי לתחרות גם היבטים שליליים. היא לא מעודדת ללמוד, לעתים להיפך. "אם אני משיג ציונים נמוכים סימן שאני טיפש", יכול לומר לעצמו ילד בעל יכולות בכל מיני תחומים למעט אלה הנדרשות בבית הספר. מחשבה כזו יוצרת חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך. תארו לעצמכם שהילד היה אומר לעצמו "אני משיג ציונים נמוכים כיון שמה שנלמד בכיתה לא מדבר אלי. מעניין אותי יותר החיות שבטבע, המוזיקה שברדיו, הקליפים שבמחשב". תארו לעצמכם שהייתם מעודדים את ילדכם לחשוב כך, והייתם מספרים לו למה הוא יכול להגיע עם המחשבות הללו. "אתה יכול להיות ביולוג, זיאולוג, חוקר בתחומי הטבע, מנהל גן חיות ואפילו לארגן מקלט לחיות פגועות", יכולה להיות הצעה אחת. "אתה יכול ללמוד מוזיקה, תתחיל באיזה כלי שתרצה. גדולי היוצרים בעולם היו מוזיקאים", יכולה להיות אפשרות אחרת. "אתה יכול להיות תסריטאי, מפיק, יוצר קולנוע מבריק, בימאי ועוד", יכולה להיות התשובה השלישית.
וישנה גם דרך נוספת. העולם, כולם יודעים היום, הוא גלובאלי ואינטגראלי. אנחנו כפר קטן אחד, כשכלכלה אחת מושפעת מהאחרת. ישראל, אנחנו יודעים, מושפעת מהמשבר הכלכלי העולמי, ועכשיו הוא כבר רובץ לפתחנו. אז אולי במקום לחנך את הילד להתחרות בחבריו, תחנכו אותו לחבור אליהם. להראות לו כמה שהוא ייחודי, אך כמה שהוא יכול לתרום לקבוצה. הוא יכול לתרום את יכולותיו, חבריו יתרמו את יכולותיהם, וכך ייווצר שיתוף פעולה שיצעיד את כולם קדימה. ערבות הדדית קוראים לזה עכשיו. מערכת החינוך מוזמנת להצטרף.