אנחנו רוצים לגדל את ילדינו בלי טראומות. רוצים שהם יגדלו להיות ילדים בעלי ביטחון עצמי, הערכה עצמית, טובים ויפים.
אנחנו אומרים לעצמינו שלא נהיה הורים כמו הורינו. שנעניק לילדינו ילדות אחרת.
ואז נולדים הילדים, ואז אנחנו מתחילים לשגות.
ראשית, אתחיל ואומר – זה בסדר! כולנו שוגים, כולנו עושים טעויות. הרי בסך הכל אנחנו בני אדם וגם הילדים שלנו הם בני אדם.
שנית, לדעתי, הבעיה העיקרית שלנו עם ילדינו היא התקשורת. פעמים רבות אנחנו וילדינו לא מדברים את אותה השפה.
אחת הסיבות לכך שהתקשורת שלנו עם ילדינו לקויה, היא כי אנחנו לא יודעים להקשיב.
למה אני מתכוונת:
כשאנחנו היינו ילדים, חווינו כל מיני דברים בחיינו. להורינו היו שאיפות עבורנו והם גידלו אותנו בדרך מסוימת. גדלנו עם מערכת אמונות כלפי עצמינו אשר השפיעה במידה רבה על ההגדרה העצמית שלנו ועל מי שאנחנו בהווה.
יחד עם זאת, אנחנו בני אדם, וגם כילדים, היינו מערכת אישיותית נפרדת מההורים שלנו. היו לנו את הרצונות והשאיפות שלנו, שלא בהכרח תאמו את של הורינו.
היום, כאשר אנחנו הורים, רובינו נוטים להקשיב לילדינו מהמקום שלנו ולא מהמקום של ילדינו.
אם כילדים, היינו ילדים שמנים והדבר הפריע לנו בחיי החברה, בבית הספר וכו'. הרי שכהורים אנחנו, סביר להניח, נרצה שהילדים שלנו יהיו רזים. גם אם ילדינו יבואו ויגידו לנו שטוב להם. שיש להם חברים ושהם מקובלים, יהיה לנו קשה לשמוע זאת, שכן באמונותינו אנו חושבים, שאם הם שמנים, בהכרח, לא טוב להם. ולכן ננסה לגרום להם להרזות.
אנחנו חיים לפי מערכת האמונות שלנו ולא לפי מערכת האמונות של ילדינו שהיא הנכונה ביותר עבורו, ובהקשר זה גם עבורינו. .
על מנת להבהיר את דברי אתן דוגמא נוספת. אמא אחת, כילדה הייתה ילדה לא מקובלת. היא הייתה מאוד רגישה, ולכן נפגעה מכל דבר. יום אחד בחייה היא החליטה שהיא מפסיקה לקחת דברים ללב ולא להתייחס לסביבה. היא נעשתה ילדה מקובלת ומובילה. באמונותיה, לא להיות מקובל הוא מצב טעון רגשית.
לפני מספר שבועות, בא הביתה בנה הגדול. הוא סיפר לה בהתרגשות שהוא חלק מחבורה. האם מיד שאלה, מדוע אין לו חבורה משלו.
אם הייתי אותו ילד, בוודאי הייתי נעלבת.
זהו מקרה קלאסי, שבו האם מגיבה לילד. היא שמעה אותו אבל הקשיבה לעצמה ולא לו. הילד היה מאושר להיות באותה חבורה. טוב לו להיות חלק או מספר 2. הוא אינו שואף להיות מספר 1.
כשהוא בא לאימו וסיפר לה, היא למעשה לא קיבלה את רגשותיו. היא שללה את הטוב שלו, באומרה כי צריך להיות לו טוב אחר.
מאיפה בא אותו חוסר קשב לא מודע?
חוסר הקשב הזה מגיע מהילד הקטן שבנו. מאותו ילד, שכשהיינו ילדים נפגע, ועכשיו כשאנחנו גדולים הוא לא רוצה שילדינו יפגעו.
אם נדע לשמוע את אותו ילד שבתוכנו, אבל במקביל נדע לשמוע ולהקשיב לילדים שלנו, לברור את מילותינו (לפני שהילד הקטן עולה ואומר את אשר על ליבו) ולומר את מה שיחזק את הילד, אני מאמינה שנוכל לקיים עם ילדינו יחסים הרמוניים יותר אשר מבוססים על כבוד הדדי ועל הבנה אמיתית של הצרכים והרצונות של כל צד.
יעל עיני, מפתחת הגישה ל"הורות מודעת". יוצרת הדיסק "להאיר את ההורה שבפנים", בעלת תואר אקדמי בפסיכולוגיה וניהול, הילרית ומתקשרת.
050-6655905