חינוך מעורב בבית הספר בן גוריון במזכרת בתיה
שעת בוקר. ילדי הגן שבבית הספר היסודי "בן גוריון" במזכרת בתיה מתכוננים לתפילה. "בן גוריון" הוא בית ספר ממלכתי. אבל זו השנה השנייה פועלת בו מסגרת חדשה וייחודית בשם "קשת", שבה לומדים במשותף ילדים ממשפחות דתיות וחילוניות בגן הילדים ובאחת מכיתות א'. שעת התפילה היא אחת ההזדמנויות הנדירות, שבה מקיימים ילדי המסגרת הזו פעילות נפרדת לדתיים ולחילוניים.
באחד מימי השבוע, סמוך לפסח, קבוצה של ילדים חובשי הכיפות בגן עורכת תפילה, בניצוחה של הגננת הדתית. באותו זמן ממש, בקבוצה השנייה, מנהלת הגננת החילונית מפגש שבתחילתו מקדישים דקות ארוכות לאמירת תודה. זה הולך כך: בין הילדים מועבר חפץ שאחד הילדים הביא. הפעם זהו עציץ קטן. בכל פעם שאחד הילדים מקבל אותו, מגיע תורו להודות על משהו טוב שקרה לו. התודות קולחות באופן טבעי ומעלות חיוך. אם לשפוט מהביקור האקראי, הילדים יצירתיים למדי. "תודה שקנו לי סנדלים חדשות", אומר אחד מהם. "תודה שנולד לי אח חדש", אומר אחר. מדי פעם מעדיף ילד לשמור על שתיקה, וגם זה בסדר. ולפעמים הילדים מעירים על כך שאחד הילדים חזר על התודה שלו מאתמול.
לאחר התפילה, בקבוצת הדתיים, עוברים ללמוד על האיסור לאכול לחם ודברי מאפה בפסח, כשבקבוצה האחרת משוחחים על עונת האביב, נושא שהילדים הדתיים משלימים מאוחר יותר כשהם מצטרפים למפגש. העיקרון דומה גם בכיתת "קשת" בבית הספר. בשעה שמונה בדיוק מתחילים חלק מילדי הכיתה את תפילת הבוקר בחדר מיוחד שהוכשר לכך, בעוד שהילדים האחרים מתכנסים בכיתה לשיחה בענייני היום. גם כאן מוקדשות דקות אחדות להודיה ולהבעת משאלות.
מבט בוחן מגלה שעל אף ההפרדה בשעת התפילה, בגן ובבית הספר – שנועדה לשמר את הזהות הדתית או החילונית של הילדים במסגרת המשותפת – הקבוצות אינן הרמטיות, ואפשר כמעט תמיד לגלות ילד או שניים עם כיפה גם במפגש של הילדים החילוניים, ולהיפך. הסיבה לכך היא, שפעם בשבועיים, על פי הנהלים ב"קשת", כל ילד יכול לבחור להתארח בקבוצה שאינו שייך אליה. פתרון זה מאפשר הצצה לקבוצה האחרת, מונע תחושה שמה שמתרחש בה הוא סודי, ואפילו מרחיק תחושה של מרמור או של דחייה מצד ילדים שאינם יכולים להשתתף בה.
מילות הקסם: גמישות ופתיחות
ואולם, המעבר המכוון בין הקבוצות אינו רק לשם הנוחות. אפשר ללמוד ממנו הרבה על הגמישות המאפיינת את "קשת" ועל הפתיחות של מייסדיה, אותה קבוצה של הורים דתיים וחילוניים שהחליטו בצעד אמיץ לא לבחור בדרך ההפרדה הרגילה והעדיפו לשלב את ילדיהם במוסד חינוכי אחד. המעבר בין הקבוצות הוא רק דוגמה לפשרות ולאיזונים שנעשים כל יום בגן ובבית הספר, ועוד לפני כן בשיחות ארוכות שנערכו בין ההורים ובין המורים והמנהלת. כיום, לאחר שהצעת החוק של הרב מיכאל מלכיאור להקמת זרם חינוכי נוסף המשותף לדתיים וחילוניים עבר בכנסת בקריאה ראשונה, מרתק לצפות במסגרת כזו מרגע הקמתה ולנסות לנתח מה עובד כהלכה ומהם קווי היסוד שלה. גמישות ופתיחות הן, ללא ספק, מילות הקסם גם בבית הספר "בן גוריון". נוספת להן גם הפתיחות האישית של המנהלת, רותי כוכבי, שאלמלא היא, לא היה מתאפשר השילוב המוצלח של "קשת" בתוך בית הספר הממלכתי. לכן זו לא הייתה הפתעה, כשנודע באחרונה שילדי "קשת" יעברו בשנה הבאה ללמוד בבית ספר משלהם. כוכבי נשמעת יותר ממפרגנת. אבל לא נקדים את המאוחר.
כוכבי זוכרת שיחה לפני יותר משנתיים, באמצע שנת הלימודים, שבה פנה אליה אסף הירשפלד, הורה שהפך מאוחר יותר למרכז "קשת" בבית ספר, וביקש לפגוש אותה. הירשפלד סיפר על התארגנות של קבוצת הורים שמטרתה להקים מסגרת לימודית לילדים דתיים ולחילוניים, וביקש מכוכבי אכסניה ב"בן גוריון". היא אהבה את הרעיון, אך הייתה זהירה. מקץ חודשים, בהם ערכה בירורים עם המפקחת, חנה בן ארי, שנתנה את הסכמתה ולאחר שהמועצה המקומית ומשרד החינוך נתנו אור ירוק, הרעיון יצא לדרך.
הירשפלד, חובש כיפה סרוגה, בן 30, יועץ ארגוני במקצועו, מתגורר במזכרת בתיה זה עשר שנים. אשתו, בת קיבוץ גבעת ברנר, עוסקת בטיפול בילדים באמצעות בעלי חיים וחילונית בהכרתה. לבני הזוג שני ילדים. בתם הבכורה, בת חמש, לומדת בגן "קשת". לפני ארבע שנים הוא קרא כתבה בעיתון על עמותת "מיתרים" מייסודו של הרב מלכיאור, המקימה מסגרות לדתיים ולחילוניים. בעקבותיה החל לגלגל את הרעיון במוחו וחשב שמסגרת כזו נחוצה גם במזכרת בתיה. הירשפלד הכיר אמנם כמה זוגות מעורבים ביישוב, אולם רק כעבור שנה, כשפנה למאירי בן ששון, מנכ"ל עמותת "קשת", החל הרעיון לקרום עור וגידים.
עמותת "קשת" הוקמה על ידי רותי להבי, מייסדת בית הספר הראשון לדתיים ולחילוניים בירושלים, הנושא אותו שם, ומי שניהלה אותו במשך שנים. העמותה מסייעת בהפצת הרעיון של חינוך מעורב ובהקמת מסגרות משותפות לדתיים ולחילוניים, בליווי ובהדרכה פדגוגית. "בפגישה הראשונה עם מאירי ניסינו לשכנע אותו מדוע זה לא יכול לקרות ביישוב", מספר הירשפלד. "אבל הוא היה איתן בדעתו שזה יכול לקרות, ושעלינו לחשוב בצורה אופטימית".
הגרעין הראשוני מנה שלושה זוגות (הירשפלד ועוד שני חברים) והחל את פעילותו בחוגי בית. עד מהרה הצטרפו עוד כ-30 משפחות. הן הופתעו לגלות שהפנייה שלהן למחלקת החינוך נענתה בחיוב. התברר שהרעיון למסגרת משולבת של דתיים וחילוניים כבר עלה במקום, מאחר שבית הספר הממלכתי-דתי "בורג" שביישוב הלך והידלדל. וכך, בגיבוי המועצה, החלה הקבוצה להפיץ את הרעיון באמצעות עלוני הסברה בתיבות הדואר ובאירועים לקראת חגים. לאירועים אלה הגיעו יותר ממאה איש שתמכו ברעיון. היוזמה תפסה תנופה ממשית והוקמו צוותי עבודה של הורים – ללימוד המודל של "קשת", להקמת בית הספר ולעבודה מול המועצה. הירשפלד, הרוח החיה מאחורי היוזמה וההוגה, קיצץ את משרתו במחצית כדי להתפנות לעניין, ואליו הצטרפה למאמץ גם קהילה של הורים.
רק לא בית ספר פונדקאי
בזמן שרכבת ההורים יצאה לדרכה, יצאה מהתחנה גם רכבת אחרת של משפחות מהציונות הדתית, שקנו בית בפרויקט נדל"ן מקומי בעל אפיון דתי. מקצתן סירבו לוותר על בית הספר הדתי ביישוב ואף התקוממו נגד הסבת "בורג" לבית ספר מעורב לדתיים ולחילוניים. נדרשו ארבעה חודשים כדי שבמועצה יעלו את הרעיון לפתוח את "קשת" בתוך בית הספר "בן גוריון". כך קרה שרק כחודש לפני תחילת שנת הלימודים החלו להבי והירשפלד לעבוד על תכנית הלימודים ועל מבנה הגן וכיתה א' של קשת.
"אמרתי מיד שאני לא מוכנה להיות אם פונדקאית", מספרת המנהלת כוכבי. "אם הם באים לבית הספר שלי, הם ייכנסו כחלק מהארגון, ללא חצר נפרדת, ללא משאבים נפרדים או גביית תשלומים נפרדת, אלא כתלמידי 'בן גוריון' לכל דבר". כוכבי סבורה כי פרויקט שאינו מקבל על עצמו את הנהלים ואת האפשרויות שמציע משרד החינוך, סופו להיכלל באחת הקטגוריות: בית ספר פרטי, חינוך אפור או להיכשל. "כל רעיון צריך להיבחן אל מול היכולות והמשאבים של המערכת".
הרעיון של "קשת" התאים מאוד לתפישת העולם של כוכבי. "זה לא שבוקר אחד קמתי והכנסתי תכנית ללימודי יהדות, או שהכנסנו נטלות לשטיפת ידיים בשרותים", היא אומרת. ב"בן גוריון" פעלה ועדיין פועלת תכנית מולדת, חברה ואזרחות (מח"א) שמטרתה להעמיק את התכנים היהודיים. "התכנים הללו, הקשורים בזהות שלנו כאן, חשובים לי באופן אישי", אומרת כוכבי. "חשוב לי להוציא בוגרים אכפתיים, לא בורים. לשם כך רצינו לברר מה זה מורשת עבור כל אחד מההורים. המילה הזו מעלה כל כך הרבה דברים: ציונות, מורשת קרב, דמוקרטיה, יהדות. לדוגמה, הנושא של השבת עלה בעוז כשדנו בקשר של חוק השבת עם אזור הקניות 'בילו סנטר' שליד היישוב".
אחרי החשיבה המשותפת על תכנית המורשת החלו המורים לכתוב תוכניות לימוד. בעקבות הדיון גם הוחלט להקדיש שבוע בשנה לנושא השבת. הוקם פורום מצומצם שכלל מורים, הורים והמנהלת. הסתבר שהעבודה לקראת הטמעת תכנית מורשת הפכה לעבודת הכנה גם עבור "קשת". הלבבות היו כבר מוכנים, אומרת המנהלת.
"הסיוט הכי גדול שלי היה שילדים יתחילו לשחק במסירות עם כיפה של ילד", אומרת כוכבי. "לכן, ביום הלימודים הראשון דיברתי על כך שמגיעים ילדים קצת שונים. דיברנו על הכיפה, על הציצית שמציצה. אבל זה מדהים איך ילדים מגיבים. הם מקבלים שינויים כאלה הרבה יותר בטבעיות מאשר מבוגרים".
בדיעבד, מתברר ש"קשת" סייעה מצדה לגיבוש תכנית מורשת בבית הספר. המנהלת והירשפלד פעלו כצוות אליו התלוותה במשך שנה מנהלת "קשת" בירושלים, טובה אביחי קרמר. בעזרתה נבנו תוכניות לימודים ובראש ובראשונה תכנית בר ובת מצווה, שהיא תכנית כללית לבית הספר ולא קשורה לקשת.
לא מחויבות לחיים אלא ניסוי
בכיתת "קשת" למדו השנה 30 ילדים, שלושה-ארבעה מתחת לממוצע בכיתות האחרות, ועמם שתי מורות, חילונית ודתית. ב"קשת" שותפים במימון התכנית עמותות "קשת" ו"גשר" וכן ההורים המשלמים כ-150 שקלים בחודש.
למרות ההצלחה שנחל תהליך ההשתלבות שלה בבית הספר, מאכזב לשמוע ש"קשת" תיפרד בשנה הבאה מ"בן גוריון". אבל יש לכך סיבה מוצדקת, ואולי אף משמחת. רק באחרונה קיבלה מועצת מזכרת בתיה אישור ממשרד החינוך לפתיחת מוסד חדש, ו"קשת" זכו בו. לדברי הירשפלד, ההחלטה לעזוב את "בן גוריון" הייתה קשה, אבל מובנת. מבחינת המועצה השיקול היה אם לפרק בתי ספר קיימים ולהעביר למבנה החדש, או להעביר יחידה נפרדת כ"קשת". האפשרות האחרונה היא שנבחרה לבסוף.
לאחר שנתיים בלבד ב"בן גוריון", עם כל ההשקעה הרבה, האם אין פה טעם לפגם? אורי אסייג, היועץ הארגוני של התהליך (ראו מסגרת), מציין כי השילוב של "קשת" לא היה בגדר "מחויבות לחיים", אלא ניסוי, רעיון שהיה למנהלת אומץ מספיק כדי לבדוק אותו. "הייתה מחויבות לרעיון, אבל לא הייתה הבטחה מראש להישאר שם לעד". לדבריו, לא היה פשוט לנהל שילוב שכזה לאורך זמן. מה גם שחלק מהורי בית הספר טענו כי לא התכוונו לרשום את הילדים לבית ספר כמו "קשת" וכי המהלך נכפה עליהם.
במקביל, מתרבים המבקשים להכליל את ילדיהם במסגרת החדשה. "כבר היום יכולנו לפתוח שלוש כיתות. הרגשות מעורבים", מודה הירשפלד. "זו הייתה חוויה בגלל המנהיגות של רותי. אם היא לא הייתה נותנת את האו. קיי. שלה, לא הייתי מוביל מהלך של יציאה".
הכול קושרים כתרים לכוכבי על כך שהפגינה נדיבות ושהסכימה ש"קשת" ייפרד מ"בן גוריון". כוכבי, מצדה, לא מתחרטת על השנתיים המשותפות. "הרווחתי מהתהליך", היא אומרת. "'קשת' העשירה את בית הספר. זה כמו להיפרד מילד מתבגר. אני לא אומרת שאין לי רגשות כלפי המהלך הזה. זה קשה בגלל שחשבנו על 'קשת' כעל חלק מעצמנו. אתה רוצה שהילד שלך יישאר בעגלה עם המוצץ, אבל אם הוא הולך לבד ופורש כנפיים, אתה פשוט שמח. אין פה צער על כך שילד מתבגר החליט לצאת לחיים עצמאיים".
תהליך של ייעוץ ארגוני
שיח תרבותי על כריך וממרח
תהליך ההשתלבות של "קשת" בבית ספר "בן גוריון" נעשה בליווי היועץ הארגוני אורי אסייג. "בית הספר חי את הארגון עצמו", מסביר אסייג את עבודתו. "אני מנסה לשדך בין הידע לאתגר הארגוני", אומר אסייג. לדבריו, אנשי "קשת" עם צוות בית הספר הם שיצרו את השותפות ואת האידיאולוגיה. "הם פעלו כדי לכבד את השונה. פה אני נכנס ודואג לייצר מימוש לעקרונות שהונחו. הם הגיעו עם הכנה טובה ביותר".
לדבריו, דאגו תחילה לחשוף בפני קהילת בית הספר – מורים והורים – את האידיאולוגיה של "קשת". אחר כך עברו לדבר על מוקדי חיכוך, ולהפך, על מה ייחשב כהצלחה. המהלך הזה של בית ספר חילוני, בית ספר מבוסס, שמתמזג עם מסגרת ניסיונית שעלולה להתפרק, אמנם מעורר התפעלות, אך מציג גם בעייתיות רבה. איך התגברו על כך? לדברי אסייג, נבנה תהליך שלא סטו ממנו, והושמו מקדמי ביטחון לקראת נפילות אפשריות. "כתבנו אמנה של שותפות להורים ולמורים, זיהינו אזורי חיכוך. אך החששות התבדו". לדבריו, המחויבות להצלחה של שני הצדדים הייתה מקדם הביטחון המשמעותי ביותר וכן עבודת ההכנה של ההורים ושל צוות המורות; הפורום המשותף, חוגי הבית, החומרים המתועדים כמו עלוני פרשת שבוע שהוציאו הורי "קשת" – כל אלה גרמו לשותפים בתהליך לרצות בהצלחתו.
במהלך 2006, השנה הראשונה, העביר אסייג שאלון לבדיקת התהליך בין השותפים. ככלל הייתה הבעת אמון ושביעות רצון, אך התברר גם שהחילוניים חשים שהקול שלהם אינו מספיק מודגש ב"קשת". כתוצאה מכך החלו לדון שוב באיזונים הדקים שבזכותם מתקיימת המסגרת. כך לדוגמה, לפני כמה ימים הפורום נפגש לדבר על תכולת הכריך המוגש לילדים. נושא טריוויאלי אך רב משמעות בבית ספר כ"קשת". בסוף הדיון ההורים הסכימו לא להחליט מה יהיה בכריך – ולא להתערב. כל ילד והממרח האהוב עליו, כשר או לא. "הדיון היה מרתק", אומר אסייג. "השיח היה תרבותי. הדיון היה פתוח וסובלני מתוך רצון לאפשר דו קיום. לא היו עמדות קיצוניות, אלא רצון לבטא רגישות והבנה".