משרד החינוך פרסם לפני זמן מה את תוצאות מבחני המיצ"ב (מדד יעילות וצמיחה בית ספרית) לשנת תש"ע. המבחנים מדדו הישגים במדעים, בשפת אם, במתמטיקה ובאנגלית בכיתות ה' וח'. שר החינוך גדעון סער, אמר כי הנתונים מוכיחים כי היעד של שיפור ההישגים הושג.
כל מי שיעיין בתוצאות המבחנים הללו לעומת השנה הקודמת, ייווכח לדעת כי השיפור ברב המקצועות הוא ברובו מזערי ולא משמעותי ממש, וכי במתמטיקה יש ירידה בהישגים בין כיתות ה' לכיתות ח'. בנוסף לכך, בולטים הפערים בהישגים בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה. הפערים הללו הולכים וגדלים גם בין כיתות ה'לבין כיתות ח'. השיפור הקל בהישגי התלמידים הוא ברמה המקומית, במדדים הבינלאומיים ממשיכה ישראל להיכשל.
פרסום תוצאות אלה, מביא אותי לחזור ולתהות על פשר המצב ועל העובדה, שבמשך שנים לא מעטות, אין שינוי משמעותי בהישגי מערכת החינוך בארץ. על פי הדו"ח של ארגון ה-OECD על מערכת החינוך בישראל עולה, כי ההשקעה הממוצעת לתלמיד בישראל עלתה בשנים האחרונות בשיעור נמוך לאין שיעור מזו של מדינות הארגון (8% בישראל לעומת 42% בארצות האחרות). אין ספק, כי לעובדה זו יש משקל יתר באוכלוסיות פריפריה חלשות, שאינן יכולות להקצות משאבים לטובת החינוך ה"אפור", שמשמעותו היא רכישת זמן לימודים ייחודי ואישי נוסף לתלמיד ממשפחה בעלת אמצעים כלכליים מתאימים.
נשאלת בכלל השאלה – מדוע חשוב שהתלמידים יצליחו במבחני המיצ"ב ובמבחנים הבינלאומיים? ממה נובעת החשיבות שקברניטי החינוך בארץ מייחסים לתוצאות המבחנים? האם יש בנתונים משופרים כדי להעיד על מדיניות חינוכית נכונה יותר שננקטה ע"י ממשל זה או אחר? האם זהו בעיקרו כלי שליטה מרכזי של משרד על מוסדות החינוך הממלכתיים שבאחריותו? האם יש לעליה בהישגים השפעה על שביעות רצון גבוהה יותר של הציבור מן הממשל או שהעיקר טמון ביוקרה הבינלאומית של המדינה?
אני סוברת, כי הטעם העיקרי בהקדשת משאבים ומאמצים רבים כל כך במבחנים השונים ובניתוח התוצאות הן מצד המערכת והנן מצד המורים והתלמידים, הוא ביכולתם להיות אמת מידה לבדיקת הכנתו של התלמיד הצעיר להשתלבות עתידית מוצלחת בשוק העבודה ובחברה הדינאמית של המאה ה-21. התובנות שיושגו מן המבחנים, צריכות להיות סוג של מצפן, שינווט את יעדי והדגשי מערכת החינוך באופן שוטף.
אם בודקים אצל תלמידים את גישתם ללימודים, יסתבר שהם רוצים למצוא את הקשר בין מה שהם לומדים עכשיו למה שיהיה נחוץ להם לצורך הצלחתם העתידית. נקודת המבט של התלמידים היום היא פרקטית בעיקרה. הם משקיעים יותר בלימודים של מקצועות שלפי תפיסתם יכינו אותם לעתידם המקצועי בצורה הטובה ביותר ומזניחים את האחרים. הצעירים מבינים כי שוק העבודה העתידי יהיה שונה מזה העכשווי, וכי להצלחה בו ידרשו כישורים אחרים. הם מחפשים הכנה לכישורים אלה בבית הספר.
במהלך עבודתי במערכת החינוך, הכרתי תלמידים רבים, שבעגה המקצועית שלנו, סיווגנו אותם כתלמידים חלשים ונכשלים ולעיתים אף כחסרי יכולת אינטלקטואלית. והנה לאחר שנים פגשתי אותם בנתיבות החיים והסתבר לי שהם אנשים משכילים, שרכשו לעצמם השכלה אקדמית והם מצליחים מן הבחינה המקצועית. תהיתי – מה פשר השינוי שחל בהם? התברר לי כי כאשר הייתה מוטיבציה נכונה להשקעה בלימודים, כאשר נוצרה ההבנה בחשיבות הלימוד, כאשר האישיות התגבשה, גם ההצלחה וההישגים האקדמיים לא אחרו להגיע.
למדתי מכך, כי לא רק להשקעה הלאומית במערכת החינוך ולטיוב ההוראה יש השפעה על הישגי התלמידים אלא גם למוטיבציה ללימוד יש השפעה כבדת משקל על ההצלחה הלימודית. על מערכת החינוך להקדיש זמן לימודים לעשייה חינוכית בכיוון זה, גם על חשבון צמצום במספר מקצועות לימוד. הכרחי לדעתי, לשנות את היעדים וההדגשים שיועמדו במרכז עשייתם של המורים. יש להפנות משאבים מקצועיים מאסיביים לעיצוב אישיות הלומד והגברת המוטיבציה שלו להשקעה בלימודים, תוך הבנה כי יש להם תפקיד חשוב בהצלחה האישית שלו בעתיד. יש לשנות את תוכניות הלימוד ולהתאימן לדרישות החדשות של הכשרת הדור הצעיר. פחות מקצועות לימוד מסורתיים, פחות עומס של דרישה לשליטה בידע, ידע שנדון לשכחה מיד לאחר הבחינה. יותר שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לקבלת החלטות על בסיס נתונים און ליין, שימוש בתקשורת של רשתות חברתיות של לומדים לצורך התמודדות עם פתרון בעיות ומשימות מן החיים. יותר השקעה בחומרי לימוד פרקטיים בתחומי הכלכלה והחברה עם מבט קדימה לעתיד.
ההצדקה לקיום בית הספר כמוסד חברתי מוביל בהמשך המאה שלנו, תהיה ביכולתו לעצב אדם שיהיה מסוגל להתאים עצמו לקצב השינויים המהירים בחיים תוך אמונה ביכולתו לעמוד בהם. בניית האיתנות הנפשית והמוטיבציה של התלמידים צריכה לתפוס מקום מרכזי בעשייה הלימודית והחינוכית בבית הספר.
אני מאמינה, שאם נצליח להביא את התלמידים להבנה הזאת, הישגי התלמידים בכל המבחנים יעלו. אין זה אם כן, רק שינוי בפיזור ההשקעה הלאומית בין מגזרי האוכלוסייה השונים או שיפור בטיב ההוראה בלבד, זהו שינויי תפיסה מהותי ביעדים המרכזיים של בית הספר.
*רות קופינסקי היא מנהלת תיכון בעברה וראש תא המנהלים העל יסודיים בהסתדרות המורים.